“אין לנו פריווילגיה לא להיות אמיצים”. ראשת מרצ מספידה את שולמית אלוני

הספד לשולמית אלוני / זהבה גלאון 

 


משפחה יקרה, נמרוד, דרור ואודי

חברות וחברים,

 

זה מרגש אותי, שהמשפחה ביקשה ממני, כמי שעומדת היום בראש המפלגה, ששולמית אלוני ייסדה, לשאת דברים לזכרה של שולה.

לפני שאני אדבר על מה חבה החברה הישראלית לשולמית אלוני, אני אדבר על החוב האישי שלי. אני נפרדת כאן מהאישה שהכתיבה את מסלול חיי, פשוט כך.

מאישה, שמפיה שמעתי בפעם הראשונה בחיי, בגיל 15, את המילים “זכויות-אדם” “מיהו יהודי” הפרדת הדת-מהמדינה ו”שוויון” –  מילים, שהיו עבורי כמו אכילה מפרי עץ הדעת.

אני נפרדת מאישה, שאחרי שהציתה בלבי כנערה את התבערה הפוליטית, חזרתי ופגשתי בה במחצית שנות השמונים, כשכבר הייתי אישה, שקרועה בין הרצון לבחור במסלול החיים ה”רגיל” בהוראה, לבין הרצון להיאבק למען צדק וחופש, והיא, פחות או יותר,  “פקדה” עלי להצטרף לפעילות ברצ, בגלל, כמו שהיא אמרה: “שתינו מבינות, שמורה-לחינוך מיוחד את כבר לא תהיי”.

כך היה, ואיזה מזל שכך היה.

 אני נפרדת משולה בידיעה, שלא רק שעשתה בעצמה, כל כך הרבה, למען הערכים שהיא ואנחנו מאמינים בהם, אלא, בתחושת גאווה גדולה על כך, שאני משתייכת לדור שלם של אזרחים, ששולמית אלוני העמידה בישראל.

דור שהיא הנחילה לו את האמונה חסרת הפשרות בערכים, שבתחילת דרכה היו אפילו עוד יותר שנויים במחלוקת ממה שהם היום:

אני גאה להשתייך לדור, שהפנים משולמית אלוני:

         על עליונות העיקרון של שוויון מוחלט בין כל בני-האדם,

ללא הבדל דת, מין, גזע ומגדר;

         על הנשגבות של חיים לסיום הכיבוש וחתירה לשלום;

         שנחשף דרכה לפמיניזם ולרעיון השערורייתי, שנשים הן גם כן בני-אדם;

         ושבהשראתה, הולך יום יום עם סרגל מוסרי, שמציב בראשו את השאיפה הבלתי פוסקת, להשגת חופש מוחלט מכפיה, ומניצול לכל בני-האדם באשר הם.

         ומעל לכל, חוסר נכונות להתפשר או להתערטל מערכיה ועקרונותיה, למען השררה או הכבוד.

זו מורשתה.

 חברות וחברים, למרבה הצער, אף לא דבר אחד מכל אלה, קיים אצל ההנהגה שלנו כיום. יש לנו ראש ממשלה פסיבי ופחדן, שנעדר את האומץ להוביל תהליך שלום, ולהבטיח את עתידה הדמוקרטי של מדינת-ישראל.

ראש-ממשלה, שמעדיף לעסוק בהסתה ובהפחדה , נגד שואה שניה מדומיינת, נגד האמריקאים, נגד מבקשי מקלט, נגד ארגוני זכויות-אדם – הכול, כדי להימנע מעשיית צדק היסטורי איתנו ועם הפלסטינים. אין לנו דבר וחצי דבר עם ראש-הממשלה הזה, ועם הממשלה הרעה הזאת.

 יש לנו הנהגה פחדנית, שלא מסוגלת להתייצב נגד גילויי אלימות מכוערים מאין כמוהם. יש לנו שר-חינוך, שאין לו את טיפת האומץ ויושרה, הנדרשים כדי לעשות את המובן מאליו, ולהגן על אדם ורטה, המורה מקרית-טבעון, שבית-הספר שלו דרש ממנו להתפטר אחרי שהואשם בשמאלנות, והפך למושא של איומים ואלימות מילולית קשה מצד הבריונים הפשיסטים של הימין. במקום להגן עליו ולהשתיק את הקולות המבחילים האלה, הוא נאלם דום ונכנע לפופוליזם הרסני. 

יש לנו כנסת מתלהמת, שבמקום להגן ולבצר את צביונה הדמוקרטי של המדינה, במו ידיה היא דורסת את עקרונות חופש הביטוי והפלורליזם, מחוקקת חוקים מפלים, מקרתיסטיים ואנטי דמוקרטים, ומאיצה את הריקבון שפשה בדמוקרטיה הישראלית.

אין מחויבות אמתית להגנה על הדמוקרטיה וזכויות האדם, הכול עניין של קונייקטורה פוליטית מזדמנת, ואופורטיוניזם.

לכן במדינת-ישראל, בוודאי במדינת-ישראל הרעה והאלימה של שנת 2014, זה לא מספיק לדעת את האמת.

זה ממש לא מספיק להחזיק בכל הדעות הנכונות בדל”ת אמותינו.

זה לחלוטין בלתי מספיק לשבת, לקנא באומות העולם ולבכות את מר גורלנו.

לא כך תפסה שולמית אלוני את מקומה, בעצם, את מקומו של כל אדם מוסרי בעולם.

שולה לימדה אותנו, שאין לנו את הפריבילגיה להיות פאסיביים, לפקפק בצדקת דרכנו או לפחד.

שבשום פנים ואופן אין לנו את הפריבילגיה שלא להיות אמיצים.

לכן, דווקא מול הלך רוח ציבורי גזעני, מסית ואלים, ששולל את זכות הקיום של כל מי שאינו יהודי, שכל מי שאינו “אח”, שכל מי שאינו מוכן לנקוט באלימות על מזבח הפונדמנטליזם.

דווקא מול ממשלה שיש בה סממנים ומרכיבים פשיסטים, שכל קשר בינה לבין דמוקרטיה הוא מקרי בהחלט, דווקא מול כל אלה, אנחנו חייבים למצוא את הכוח להיאבק, למען דרכה של שולה.

 

חובה עלינו תמיד להניף את דגל הצדק, המוסר והשוויון.

חובה עלינו לדאוג במו ידינו לכך, שמדינת-ישראל שלנו, תהיה מקום ששולמית אלוני האדירה לא נלחמה עליו לשווא.

חובה עלינו לעשות צדק בליבנו, וצדק עם מפעלותיה הכבירים, שהפכו את מדינת- ישראל, למקום שטוב יותר לחיות בו.

למענה, למעננו, ולמען הדורות הבאים.

יהי זכרה ברוך. 

 

140126tn_(420)