קטגוריה: אירועים בולטים

דיון ראשון מסוגו על ההזדמנויות המדיניות ביום שאחרי 'צוק איתן'

 

ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר השדולה לשיתוף פעולה אזורי בכנסת, יוזם (מחר – יום ד') דיון ראשון מסוגו על ההזדמנויות המדיניות בעקבות המלחמה בעזה, תחת הכותרת "אופק מדיני – הלכה למעשה".

האירוע יתקיים באוניברסיטת תל-אביב בשיתוף ״מיתווים״ המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית ומרכז ״מולד״ להתחדשות הדמוקרטיה.

באירוע ישתתפו חוקרים מובילים, חברי כנסת, דיפלומטים עיתונאים ופרשנים. בין משתתפי הכנס: דב וייסגלס, פרופ. אלי פודה, תא"ל במיל. גדי זהר, גרשון בסקין, ח"כ זהבה גלאון, ח"כ עמר בר לב, מואב ורדי, ערן זינגר ועוד.

הדיון יתמקד בסיכויים למימוש יוזמת השלום האזורית המבוססת על שיתוף אינטרסים עמוק בין ישראל לבין הגורמים המתונים בעולם הערבי. על פי היוזמה האזורית יחודש התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית על תכנית שתי המדינות ובמקביל ייכונו יחסים בין ישראל לבין מדינות ערב.

ח״כ ניצן הורוביץ: ״יש סכנה אמיתית וקרובה לחידוש האש בעזה, אם לא תהיה התקדמות להסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית.

ישראל חזרה למצב בו היתה לפני הלחימה. מבחינה זו צוק איתן הוא מחדל מדיני של נתניהו. הדרך לשינוי המציאות עוברת במצרים, בירדן, באירופה, בארה"ב וברמאללה. ישראל לא לבד. יש לה בני ברית עם זהות אינטרסים אל מול הכוחות הקיצונים באזור. אולם חלון ההזדמנויות למימוש היוזמה האזורית הוא מוגבל בזמן. בהיעדר התקדמות – האלימות שוב תרים ראש״. 

ד"ר נמרוד גורן, יו"ר מיתווים: "ההתפתחויות במזרח התיכון אכן מציבות בפני ישראל הזדמנויות חדשות ואופק מדיני. אולם, מימושם מותנה במדיניות-חוץ ישראלית אחרת, שתשים את קידום השלום ושיתוף הפעולה האזורי בראש סדר העדיפויות. ישראל צריכה לשנות את מדיניותה כלפי ממשלת האחדות הפלסטינית ולהסכים לנהל משא ומתן עמה, וישראל צריכה להיענות בחיוב לתמריצים האזוריים לשלום מהם היא התעלמה עד כה – יוזמת השלום הערבית והצעת האיחוד האירופי לשדרוג חסר תקדים ביחסים עם ישראל. ללא התקדמות בתהליך השלום, מעמד ישראל באזור ובעולם יוסיף להיחלש."

מיכאל מנקין, מנכ"ל מרכז מולד: "'צוק איתן' היה כשלון אסטרטגי ידוע מראש, והוכיח שוב את קריסת קונספציית "ניהול הסכסוך" של נתניהו, שמאמין כי לא ניתן לפתור את הסכסוך, אבל ניתן "לנהל" אותו על אש קטנה לאורך שנים. דווקא  בגלל שהקונספציה של ראש הממשלה קרסה, על השמאל להציע קונספציה חלופית שתתמודד עם הפחדים והתקוות של הציבור הישראלי"

הדיון ישמש בסיס לגיבוש מסמך עקרונות למדיניות חלופית.

נתניהו חייב לפרסם את ההסכם עם החמאס

יו"ר מרצ, זהבה גלאון, פנתה היום, 2.9.2014, לראש הממשלה, בנימין נתניהו, בבקשה שיפרסם באופן פומבי את עקרונות ותנאי הסכם הפסקת האש שנחתם בין ישראל לבין חמאס".

גלאון: "מדובר בהסכם הפסקת אש ארוכת טווח, אשר תוכנו ועקרונותיו לא רק שישפיעו על איכות החיים של תושבי הדרום, אלא עלולים אף להשפיע בסוגיות של חיים ומוות, הן של תושבי ואזרחי ישראל והן של חיילי צה"ל.

"כראש ממשלה יש בידיך כוח רב. הממשלה בראשותך יכולה להורות על גיוס צבאי, לפתוח במלחמה, ולשלוח חיילים לקרב. כוח זה מחייב אותך גם במתן דין וחשבון לאזרחי ישראל. ברור הוא כי הציבור אינו לוקח חלק פעיל בהחלטה על הפסקת האש ואינו שותף בניסוח התנאים לה, אולם, לאחר שזו כבר הושגה, אין מניעה לפרסם את ההסכם ולאפשר דיון פומבי אמתי בתכניו והשלכותיו".

גלאון מתייחסת במכתבה לפרסומים בכלי התקשורת לפיהם ראש הממשלה הביא את תנאי הפסקת האש לידיעת חברי הקבינט ודיווח עליהם בדיעבד לחברי ועדת החוץ והביטחון, ומציינת כי "לא ניתן להסתפק רק בדיווח שהועבר על ידך בפני וועדת החוץ והביטחון, וזאת לנוכח החשיבות הציבורית הגבוהה וההשלכות העמוקות שישנן ועוד יהיו לתנאי הסכם זה. מן הראוי כי פרטיו יובאו לידיעת הציבור".

מכתב_לרוהמ1 מכתב_לרוהמ2

 

קיצוץ רוחבי הוא לא מדיניות אלא בריחה מאחריות

הממשלה הצביעה אתמול (31.8.2014) על קיצוץ רוחבי של 2 מיליארד ש"ח בתקציב כל המשרדים (חוץ ממשרד הבטחון, שקיבל תוספת של 1.5 מיליארד) כדי לממן את מבצע צוק איתן. 690 מיליון ש"ח מתוכם הם קיצוץ בתקציב משרד החינוך. זה ברור שהמלחמה הזאת באה עם תג מחיר עצום וזו מציאות שצריך להתמודד איתה, אבל השאלה היא איך, והדרך שהממשלה בחרה – קיצוץ גורף וחסר אבחנה בכל שירותי המדינה – היא התשובה הלא נכונה.

צריך להבין: קיצוץ רוחבי הוא לא מדיניות אלא בריחה מאחריות. הוא בריחה מאחריות כי הוא פוטר את הממשלה מהצורך לקבוע סדרי עדיפויות ולקבל החלטות קשות. הוא מאפשר לנתניהו וללפיד לפגוע בשירותים שאין להם בעל בית בממשלה – בשירותי הרווחה שחטפו עכשיו קיצוץ עמוק של 62 מיליון ש"ח, מתקציב הרפואה הציבורית שאיבד 43 מיליון ש"ח, מתקציבי השיטור והכבאות שקוצצו היום ב – 51 מיליון ש"ח, ואפילו בהשקעות בסיסיות מעודדות צמיחה, כמו תקציבי פיתוח התחבורה הציבורית והתשתיות, שקוצצו היום בקרוב לרבע מיליארד ש"ח. כל הדברים האלה נעשים על הגב של כלל הציבור בישראל, אבל בעיקר על חשבון השכבות החלשות, שתלויות בשאריות מדיניות הרווחה שעוד נשארו, ברופאים ובאחיות הקורסים, ובמערכת החינוך הציבורית המתייבשת, שהמדיניות המרכזית שלה תחת הממשלה הזאת היא הרמת ידיים והתפרקות מאחריות.

הקיצוץ הרוחבי הוא החלטה שגויה לא רק בגלל המקומות שמהם הוא לוקח אלא בגלל שזה הפתרון שמאפשר לנתניהו ללפיד לא להסתבך עם המגזרים שמהם כן אפשר וצריך לקחת. יש מקורות תקציביים ברורים שאנחנו מצביעים עליהם כבר תקופה ארוכה, ושר האוצר שלנו מסרב לגעת בהם: הם לא יעזו לשקול מאבק אמיתי בפטורים ממס לחברות הגדולות במשק שעולים לנו במיליארדי שקלים רבים כל שנה. הם לא מוכנים לאמץ מס חברות דיפרנציאלי שיכניס למשק 3 מיליארד ש"ח נוספים בשנה – צעד שלא דורש מאמץ, הצעת החוק שלי הרי יושבת על שולחן הממשלה כבר הרבה זמן. נתניהו ולפיד לא יעזו לקחת למשל 14 מיליון ש"ח ממינהלת הזהות היהודית המיותרת, כסף שהועבר אליה חוץ-תקציבית לפני פחות משנה כדי לשרת את פרוייקט ההחזרה בתשובה הזה. הם לא מוכנים לגעת בקרוב ל – 900 מיליון ש"ח שהועברו השנה לבניה מיותרת בהתנחלויות ויכולים לבדם לכסות מחצית מהקיצוץ הרוחבי. ועוד לא דיברנו על 47 מיליון ש"ח על פני חמש שנים שאושרו רק לפני חודש ל"קירוב התנ"ך לציבור". הנה דרך לקרב את הציבור לרוח היהדות: בטלו את התוכנית והעבירו את הכסף שיועד לה לשירותי הרווחה. בכל זאת, "ואהבת לרעך כמוך" הוא גם כן כלל גדול בתורה.

הקיצוץ הרוחבי הוא לא מדיניות שקולה אלא התחמקות מלקיחת אחריות שמשרתת בעלי הון ואינטרסים צרים של שותפים קואליציוניים. אנחנו מציעים אלטרנטיבה ברורה להחלטה הרעה הזאת. זו לא גזירת גורל, וזו לא צריכה להיות ברירת המחדל.

זהבה גלאון

 

מערכת הביטחון ממליצה להקל בלחץ הכלכלי על עזה

 

היום אנחנו קוראים ב-"הארץ" שבמסגרת ההמלצות של מערכת הביטחון לדרג המדיני, לקראת השיחות על תנאי הפסקת האש בקהיר, בצבא מציעים להעביר משכורות לחמאס, לפתוח את אזורי הדיג, להקל על תנועות במעבר ארז ולהקל על מעבר סחורות לרצועה דרך כרם שלום. הם מסבירים כי "לישראל יש אינטרס שרצועת עזה לא תהיה תחת לחץ כלכלי וחברתי כה כבד".

נכון, הסרת המצור היא אינטרס ישראלי. היא הייתה גם אינטרס ישראלי לפני כחודשיים, וניתן היה להסכים עליה מול ממשלת הפיוס בראשות אבו מאזן, גם בלי כל ההרס וההרג, הטילים והחרדות של 50 ימי לחימה.

נחזור ל-23 באפריל, כשהוכרז על הקמתה של ממשלת הפיוס הפלסטינית. תוך 24 שעות התייצבו כל שרי הקבינט מול המצלמות:

"במקום לבחור בשלום אבו-מאזן כרת ברית עם ארגון טרור רצחני", אמר ראש הממשלה נתניהו. "אבו מאזן עוסק בטרור מדיני", הזדעק ליברמן. גם עלי התאנה הכביכול מתונים בממשלה לא השמיעו קול אחר: "אי אפשר להתנהל כרגיל כשלא הכל כרגיל" אמרה ציפי לבני. שר האוצר לפיד הרחיק לכת ורמז שבחבירה לחמאס הפלסטינים הוכיחו שחזונם הוא הקמת מדינה פלסטינית במקום מדינת ישראל.

ממשלת סרבנות השלום על כל חלקיה התעלמה מתוכן הסכם הפיוס שהיה טוב לאבו-מאזן והזדמנות לישראל, קפצה על ההזדמנות בכדי לפוצץ את המו"מ ולהפסיק את השיחות עם אבו מאזן, ולבטל את הפעימה הרביעית של שחרור האסירים (תזכורת: הממשלה העדיפה לשחרר רוצחים על הקפאת הבנייה בהתנחלויות).

כבר אז, חבריי לסיעת מרצ ואני אמרנו בקול ברור, שממשלת ישראל צריכה לראות בממשלת הפיוס הזדמנות. בשיחה עם ראש הממשלה אמרתי לו שהממשלה החדשה תהיה מחויבת לעקרונות הקוורטט, שמי שיוביל אותה הוא אותו אבו מאזן שכבר מוכיח שנים שזנח את הדרך הצבאית וששליטה שלו ברצועת עזה תשרת את האינטרס הישראלי.

צריך להגיד בקול ברור שממשלת נתניהו לא רוצה שלום ושהפיוס עם החמאס היה רק תירוץ להימנע מקבלת הסכם שיהיה צריך לאכוף אותו על המתנחלים. צריך לחזור ולהדגיש, שממשלת נתניהו יצאה לעוד מלחמה כי היא לא רצתה לעשות שלום.

בימים האחרונים אני שומעת כל הזמן את הדיבור על "הרתעה", ועל כך שגורמים במזרח התיכון מסתכלים מקרוב על התנהלותה של ממשלת ישראל בימים אלה. כשממשלת ישראל אומרת "לא!" מהדהד לממשלת פיוס בראשות המתונים וכמה חודשים אחר כך נותנת תמריצים והישגים לחמאס, שיירשמו על שמו ועל שם המנהרות שהוא חפר והרקטות שהוא ירה על ישראל, איזה מסר היא מעבירה מלבד זה שהיא מבינה רק כוח?

זהבה גלאון

צילום: אילן אסייג, "הארץ"

די. ראש הממשלה צריך ללכת הביתה.

 

הנאום שנתניהו נתן עכשיו נשמע לכם מוכר? אולי זה כי הוא נתן את אותו הנאום בדיוק לפני שנתיים, כשהכריז על הפסקת אש בסוף מבצע עמוד ענן. 

היום: "השמדנו אלפי רקטות ומשגרי רקטות"
בסיום עמוד ענן: "השמדנו אלפי רקטות שכוונו לדרום ואת רוב הרקטות שכוונו למרכז"

היום: "הרסנו מרכזי שליטה של החמאס"

בסיום עמוד ענן: "הרסנו מרכזי שליטה של החמאס"

היום: "חמאס חשב שהוא יתיש אותנו וטעה"

בסיום עמוד ענן: "חמאס הניח שנמנע ממתקפה מולו וטעה"

ועוד ועוד. פשוט העתק-הדבק.

כבר אמרו גדולים ממני שההגדרה של טירוף היא לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות.

כבר חמש שנים נתניהו מנסה את ההזייה הזאת שנקראת "לנהל את הסכסוך". הוא טומן את הראש בחול, חושב שהוא יכול למרוח אותנו ואת כל העולם , ואז כשהוא מגלה שסיר הלחץ החנוק שנקרא רצועת עזה מבעבע וממטיר עלינו אש הוא גורר את כל המדינה לעוד מבצע חסר תוחלת ששוב "משמיד את הרקטות" ושוב מסב לחמאס "פגיעה קשה" וכמובן "משקם את ההרתעה". אין ספק, ההרתעה הישראלית ממש שוקמה והחמאס ממש נפגע. כנראה שזו הסיבה שבמשך 70 יום הוא יורה על כל חלקי הארץ את אותן רקטות שהשמדנו לו בפעם הקודמת. וההסכם הנוכחי של נתניהו עם החמאס מבטיח לנו בדיוק, אבל בדיוק את אותו הדבר בעוד שנה-שנתיים. מה הפלא שהרוב הגדול של הישראלים לא מאמינים שהפסקת האש הזאת תחזיק יותר משנה? מה הפלא שאפילו ראש הממשלה לא העז בנאום הזה להתחייב שהשקט המדומה הזה יחזיק מעמד. 

זו התמצית של מה שנתניהו מסוגל להציע לאזרחי ישראל: תפיסה מתקרבנת ומבוהלת, כאילו אין לנו מה לעשות חוץ מלשבת בחיבוק ידיים, להאשים את העולם באנטישמיות, לחכות שירו עלינו רקטות ואז להיגרר לעוד סיבוב בבוץ העזתי ולהפציץ שוב ושוב את מה שנשאר מהרצועה.

אפס מחשבה אסטרטגית, אפס יוזמה ואומץ כדי לשנות את המציאות המדינית, כדי לתת לתושבי הדרום סיכוי לביטחון אמיתי לטווח ארוך, כדי לתת לתושבי עזה משהו אחר מנקמה לחיות עבורו, כדי לתת למתונים הפלסטינים את היכולת להתחזק מול החמאס ולהציב אלטרנטיבה. כלום. אפס בניצול הזדמנויות מדיניות, אפס בהבנה שאין הרתעה צבאית שמונעת מהחמאס לשגר עוד פצמ"ר ועוד רקטה, אפס בהפנמה ששבעים חיילים ואזרחים הרוגים, בור של 9 מיליארד ש"ח בתקציב וכתישת רצועת עזה זו לא מדיניות, זו היגררות מופקרת שמשרתת את החמאס וכישלון מנהיגותי. 

יש אלטרנטיבה לטירוף הזה וכולנו חוץ מנתניהו יודעים מהי. האלטרנטיבה הזאת עומדת לפתחו של ראש הממשלה כבר חמש שנים והוא מסרב לבחור בה. במקום זה הוא מתעקש "לנהל את הסכסוך" וכל פעם מגלה שהסכסוך מנהל אותו. מאסנו באנטי-מדיניות הזאת ובמסיבות עיתונאים זחוחות שמאוד מתאמצות לגרד לנתניהו עוד כמה אחוזי תמיכה בסקרים. 

די. ראש הממשלה צריך ללכת הביתה.

זהבה גלאון

"צוק-איתן" הוא כישלון אסטרטגי של נתניהו"

זהבה גלאון:

"הפסקת אש שהוסכמה בין ישראל לחמאס מגיעה מאוחר מדי, והתנאים שלה מוכיחים סופית שמבצע צוק איתן הוא כישלון אסטרטגי של נתניהו, שיצא למלחמה ללא יעדים וסיים אותה כשהוא נותן הישג עצום לחמאס על גבם של תושבי הדרום.

רגע לפני הפסקת האש, קיבלנו את ההודעה הקשה על ההרוג ה-69 בצד הישראלי ועל פצועים שמתווספים למאות פצועים. בעזה מעל 2000 הרוגים ואלפי פצועים. וכעת מסתבר שהסבל של תושבי הדרום בחמישים הימים האחרונים, כמו כל המרורים שהמבצע המיותר הזה האכיל את תושבי ישראל, נכפו עלינו בידי ממשלה חסרת אחריות, ללא שום מחשבה מדינית ותכנון לטווח ארוך, וללא שום תוצאות.

הכשלון המהדהד של נתניהו בהבנת חומרת מצבם של תושבי עוטף עזה שקול אך ורק לכישלון המתמשך שלו במניעת סבבי האלימות ברצועה והמלחמה הזאת בפרט. נזכיר שוב: ראש הממשלה סירב רק לפני כמה חודשים להכיר בממשלת האחדות הפלסטינית בגלל שחמאס חבר בה, אבל הוא מנהל כבר כמה שבועות מו"מ ישיר תחת אש עם החמאס. אין עדות ברורה מזו לכשלון העמוק של מדיניותו.

ההתנהלות הפחדנית והנגררת הזאת הובילה היום להסכם שכל קשר בינו לבין ההצהרות של נתניהו ביציאה למלחמה הוא מקרי בהחלט. דבר אחד ברור: ניתן היה להגיע לאותן הסכמות בדיוק כבר לפני חודשים מול המתונים ברשות ולא תחת אש מול החמא"ס, ובלי יציאה למלחמה מיותרת, שעליה אנחנו משלמים מחיר כבד מאוד בחיי אדם, בפגיעות בגוף ובנפש, ובקרוב גם מחיר כלכלי כבד מנשוא.

אבל ראש הממשלה בחמש השנים האחרונות, שרק השבוע שחרר הצהרות על "אופק מדיני חדש", לא רצה בשום נקודה לתת הישגים לאבו מאזן. כל מה שהוא הציע היה עמידה במקום, בנייה בהתנחלויות וסרבנות לכל הצעה, יוזמת הליגה הערבית, ממשלת האחדות הפלסטינית, הכל כדי לא לקחת החלטות קשות.

מה שראינו ב-50 הימים האחרונים היא תוצאה מחפירה של היעדר אסטרטגיה מדינית של ראש הממשלה נתניהו, שעשה בחודשים האחרונים כל טעות אפשרית.

הוא צריך לשלם את המחיר וללכת הביתה".

צילום: דה מרקר

 

 

ועדת החקירה הלא נכונה

לאחרונה נשמעת דרישה להקמת ועדת חקירה לנושא המנהרות שחפר חמאס. אולם, ועדת החקירה שבאמת צריכה לקום כאן היא ועדת חקירה מדינית, שתבחן כיצד נגרר ראש ממשלת ישראל למלחמה בגלל התנגדות לממשלת הפיוס בראשות אבו מאזן, כשכעת מטרת המשא ומתן המתנהל בקהיר היא העברת האחריות בעזה לאותה ממשלה בדיוק.

אלה העובדות והשתלשלות האירועים שעל ועדת חקירה כזו לבדוק: עם התמוטטות יוזמת קרי והמשא ומתן המדיני בין ישראל לאבו מאזן, חשש ראש הממשלה שהאצבעות שהופנו אליו כמי שטרפד את היוזמה בגלל סרבנותו ובעיקר באי-מימוש ההסכם שנקבע בתחילת המגעים לפעימה רביעית של שחרור אסירים פלסטינים שנכלאו לפני חתימת הסכמי אוסלו. נתניהו העדיף עימות עם אבו מאזן וקרי על פני עימות עם בנט וליברמן, ופנה למה שהוא עושה טוב ביותר – לנצח בוויכוח באנגלית. כך, עם ההודעה הפלסטינית על הקמת ממשלת פיוס בין פתח לחמאס בראשות אבו מאזן, יצא נתניהו במתקפה דיפלומטית בארה"ב ואירופה שציירה את אבו מאזן כעומד בראש ממשלה ש"נשענת על ארגון טרור המבקש להשמיד את מדינת ישראל". נתניהו התעלם מהעובדה שאחת הטענות שלו עצמו כנגד אבו מאזן בעבר היו כי אינו מייצג את עזה, ולכן לא ניתן להגיע איתו להסדר קבע.

לא עברו שבועיים ונתניהו מצא את האקדח המעשן, זה שיוכיח את עמדתו הצודקת: חטיפה ורצח של שלושת תלמידי הישיבה גיל-עד שער, איל יפרח ונפתלי פרנקל. למרות שאין סימנים מובהקים שמדובר בפעולה שתוכננה ובוצעה על-ידי שרשרת הפיקוד של ארגון החמאס, אלא כיוזמה של חוליה מקומית בחברון, מיהר נתניהו לקבוע כי מדובר בפעולה של הארגון. הוא לא הסתפק בכך, ובעוד כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית עוסקים בסיוע לכוחות הביטחון הישראליים לאתר את הנעדרים ואת החשודים במעשה (כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית הם אלה שהצביעו על היעדרם של שני החשודים המרכזיים בביצוע הרצח מביתם בחברון), קבע נתניהו שהרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן אחראית למעשה, בגלל החתימה על הסכם הפיוס עם חמאס, לא פחות. בעיני נתניהו לא הועילה לאבו מאזן אפילו העובדה שבמפגש עם שרי החוץ של הליגה הערבית בסעודיה גינה בתוקף נשיא הרשות הפלסטינית את החטיפה אותה כינה "מעשה טרור".

ועדת החקירה תצטרך לבחון את העובדה כי הקלטת השיחה למוקד 100 של המשטרה (שהיתה ידועה לנתניהו ולמקבלי ההחלטות כבר מהיום הראשון אך נחשפה לציבור רק ביום לווייתם) והממצאים הפורנזיים ברכב החטיפה הצביעו כבר בהתחלה כי מירב הסיכויים שהנערים נרצחו מיד עם חטיפתם. זה לא מנע מנתניהו, בכירי ממשלתו וכן ממפקדי צה"ל לנטוע את התחושה כי יש תקווה להשיב את הנערים בחיים. תחת החסות של מבצע לאיתור הנעדרים, פתח צה"ל במבצע עם השם המתעתע "שובו אחים" כנגד תשתית חמאס בגדה. במשך כמעט עשור הצליחו מנגנוני הביטחון של הרשות למנוע כמעט לחלוטין פעילות טרור של החמאס מתוך הגדה לכיוון ישראל.

המבצע הבוטה שכלל מעצרים נרחבים שרובם ככולם לא היו קשורים כהוא זה לנערים הנעדרים, כלל מעצר של חברי פרלמנט מטעם חמאס, והחזרה למעצר של משוחררי עסקת שליט (שטעות ביסודה, כי היא נתנה פרס לטרור. אך עסקאות, גם רעות, צריך לקיים), נועדו בראש ובראשונה לתקוע טריז בין הפתח והחמאס ולטרפד את ממשלת הפיוס שזה עתה נולדה. לפי דיווחים בתקשורת, אמ"ן העריך שהחמאס בעזה, שאיבד את משענת האחים המוסלמים והנשיא מוחמד מורסי, לא צפוי להגיב להתקפה. מסתבר שמוחמד דף לא קרא את הערכת אמ"ן והחמאס הגיב בירי רקטות מאסיבי ליישובי הדרום ועוטף עזה, וכן ירי חסר תקדים לכל ערי ישראל הגדולות, כולל תל אביב וירושלים, ואף חיפה. נוכח התקפה כזו, לא היתה לישראל ברירה אלא להגיב צבאית, וכך נגרר ראש הממשלה נתניהו למערכה צבאית, המתגלגלת במהירות למלחמה, שבמשך שנות שלטונו הארוכות הצליח להימנע ממנה ואף התגאה בכך.

נראה שנתניהו רוצה מאד לסיים את המערכה. הוא זוכר את העובדה שלא היה אף ראש ממשלה שסיים טוב לאחר שהוביל מלחמה, והוא מבין שלמרות הצעקות של בנט, ליברמן וחבריהם, רבות הסכנות והמחירים אותם תשלם ישראל על-ידי כיבוש עזה ו"טיהורה" מאנשי החמאס. בצר לו, נתניהו מבין שהפתרון נמצא מרחק חצי שעה נסיעה ממנו, במוקטעה ברמאללה – אבו מאזן, שעד לפני כחודש היה "ראש ממשלת טרור", נתפס כפתרון הרצוי לקחת שליטה גם על רצועת עזה, וזאת באמצעות ממשלת הפיוס, אותה ממשלה שהתנגדותו חסרת הפשרות של נתניהו אליה פתחה בשרשרת האירועים שהובילו לפרוץ מבצע "צוק איתן".

נתניהו מוכיח שוב שבניגוד להצהרותיו הלוחמניות, הוא מבין רק כוח, והוא מוכן לאחר הלחימה לוויתורים רבים שלא העלה על דעתו לעשות ערב הלחימה. חידלון מדיני שכזה שגרם לנפילה של עשרות חללים, הכניסה את ישראל לממ"דים למשך שבועות וגבתה את חייהם של מאות עזתים חפים מפשע, תוך פגיעה חמורה נוספת במעמדה של ישראל בעולם וביחסינו עם בעלת בריתנו הקרובה ביותר, חייב להתברר בוועדת חקירה.

טור של אורי זכי שפורסם באתר וואלה!

רק הסדר מדיני יחסל את המוטיבציה של החמאס

מוסי רז, יו"ר פורום ארגוני השלום, וח"כ מטעם מרצ לשעבר, בטור שפורסם בעיתון מעריב (24.8.2014):

אל מלחמת עזה הוביל מחדל הסרבנות המדינית. ההרס שיצרה מדיניות זו של ממשלת נתניהו מבוסס על ההנחות המוטעות של מחולליה.

מאז הכיבוש, בשנת 1967, נופלים טילים על אזרחי ישראל והחמאס יורה ביתר שאת טילים על תושבי הדרום והמרכז מתחילת שנת 2001. ממשלות ישראל ניסו סוגים שונים של פתרון כוחני לבעיה תוך אובדן חיי ישראלים רבים ו-9000 פלסטינים. אך לאורך הזמן זרם הטילים הנפשע על ישראל רק הלך וגבר, כשבמקביל המשיכו ממשלות ישראל במחדל סרבנותן המדינית.

כך בשנת 2002 באה לעולם יוזמת הליגה הערבית לשלום, אבל ישראל השיבה ריקם 22 מדינות ערביות; ב-2003 התעלמה מיוזמת זנבה שהונחה על השולחן; ב-2005 ביצעה ישראל התנתקות מעזה תוך כדי סירוב לתאם את המהלך עם הרשות הפלסטינית; ב-2007 המיתה את וועידת אנאפוליס; וב-2014 פוצצה את המשא ומתן המדיני על ידי בנייה מאסיבית בהתנחלויות והפרת התחייבותה לשחרר אסירים. וכשאין שלום, באה מלחמה.

הפגנה

ממשלת ישראל יצרה מצב בו לעזתים אין מה להפסיד: עזה חסומה כמעט לגמרי. אין יוצא ואין בא. העזתים הפסיקו מזמן לעבוד בישראל וסגר הוטל על הרצועה החל משנת 2006. זכורה לי שיחה עם המשנה לראש הממשלה, חיים רמון, בה הזהרתי אותו כי הסגר יחזק את החמאס על ידי גביית מיסים במנהרותיו. הוא הבטיח לי בתשובה כי החמאס ייפול תוך שלושה חודשים.  בדיעבד, הסגר אמנם מנע כניסת פטרוזיליה לרצועה אך לא מנע את חימושו של החמאס שהתעשר והתחזק מגביית המס במנהרות.

גם בהמשך, במהלך "גשמי קיץ", "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" ניסו ממשלות ישראל לפתור את הבעיה בכוח. אך הדבר לא צלח מסיבה אחת ברורה: אין פתרון צבאי. גם בתחילת "צוק איתן" נוכחנו בכל דוברי הממשלה והפרשנים שהבטיחו שתוך יומיים החמאס יפול על הברכיים ויבקש הפסקת אש. אך גם הפעם זה לא קרה. התברר שבאמצעות אלימות לא ניתן לחנך וללמד שאלימות היא דרך פסולה. באופן מפתיע, נוכחנו שכמו שכשהישראלים מותקפים מתעורר בהם היצר להתקיף חזרה, כך גם קורה לפלסטינים. לכן, ככל שצה"ל הפליא מכותיו בפלסטינים, כך החמאס הלך והתחזק. כי החמאס הוא רעיון וכוחו נמדד בתמיכה בו  ולאו  דווקא במספר הטילים שברשותו. באופן זה, אם נשמיד את כל המנהרות שכרה, הוא ישתמש בטילים, אם נחסל את כל טיליו, יחדור דרך הים, ואם נייבש את הים יחזור לפיגועי ההתאבדות.

לכן המסר מאוד ברור: אין פתרון צבאי, רק הסדר מדיני שיחסל את המוטיבציה של החמאס, יוכל לסייע לנו בהשגת מטרתנו.

אומנם הממשלה הבטיחה לנו הרתעה, אך הניסיון מלמד שתוחלת החיים של הרתעה היא כתוחלת החיים של ארטיק קרח בשמש המדבר בחודש אוגוסט. ראו את ההיסטוריה שלנו: במלחמת ששת הימים ניצח צה"ל את הניצחון הצבאי המרשים ביותר שניתן להעלות על הדעת, והתגובה הייתה קטיושות על הגליל, חדירות בבקעת הירדן, פיגועי הטרור הראשונים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. גם הכרזתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל לאחר ה"הרתעה" במלחמת לבנון הראשונה כי "תשקוט הארץ 40 שנה" לא החזיקה אפילו 40 שעות. לכן אין פלא שלאחר המכה הצבאית הקשה שספג החמאס הוא המשיך בירי.

לכן, אין מנוס מלהכיר בכך שהדרך להתמודד עם הטילים עוברת דרך יוזמת הליגה הערבית, הסדר עם ממשלת הפיוס הפלסטינית שבו תהיה עזה חלק בלתי נפרד ממדינת פלסטין, פתיחת הסגר על עזה ויצירת תקווה לתושביה.

על הפגנת האלפים בכיכר, ולמה אסור לקנות את הספין של נתניהו

 

חברות וחברים,

מה שאנחנו רואים ביומיים האחרונים הוא תוצאה של יציאה למבצע ללא מטרות של ממשלה ללא חזון וללא מנהיגות, שממשיכה להתגלגל ולגלגל את כולנו עם מבצע "צוק איתן" לסיבוב לחימה שני בעזה. 

נכון, הרקטות שנורו בשלישי אחר הצהריים לעבר יישובי עוטף עזה הן מעשה בלתי נסבל. אך מנהיגות אחראית לא יכולה לתת לטרור להכתיב את מהלכיה, ואסור היה לממשלת-ישראל להורות למשלחת הישראלית למהר ולנטוש את השיחות בקהיר.

ישראל לא צריכה לחפש תמונת ניצחון במלחמה, שכבר כולם מבינים שאי אפשר לנצח בה. נתניהו חייב להפסיק להיגרר אחרי מחרחרי המלחמה, הן בממשלה והן בחמאס, שבחודשיים האחרונים מכתיבים את צעדיה של הממשלה, העושה כל טעות אפשרית בהתנהלות שלה ורק מחזקת את כוחו ושולחת לו חבל הצלה.

"ההכתשה" ו"שיקום ההרתעה" של נתניהו מוכרת לציבור אשליה של חיסול החמאס, אך בפועל, מאז שהופרה הפסקת האש ביום שלישי ועד היום נורו למעלה מ-200 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל.

ירי הרקטות, מלמד אותנו שוב, שבמגבלות הכוח, המוסר, והלחץ הבינלאומי לא ניתן להכריע את הטרור במהלך צבאי. היום כולם מבינים, שהעדפת האופציה הכוחנית על פני האופציה המדינית לא עובדת. והדרך להביא לשקט לדרום היא באמצעות הסדרה כוללת, שתכלול את הסרת המצור, תאפשר תמריצים כלכליים ומו"מ רציני מול ממשלת האחדות הפלסטינית על בסיס "שתי מדינות לשני עמים", בגיבוי הליגה הערבית והקהילה הבינלאומית. רק מהלך מסוג זה יעניק אופק ותקווה לתושבי הדרום ולכל בני הארץ הזו.

מרצ הייתה בכיכר רבין כדי להביע הזדהות עם תושבי עוטף עזה והדרום בשבוע שעבר, ויומיים לאחר מכן השתתפנו בהפגנה הגדולה ביחד עם ארגונים נוספים במחנה השלום הישראלי. אני חייבת לומר, ששאבתי המון אופטימיות מהאלפים, שמילאו את הכיכר, שמאסו בדרך המלחמות וקראו להחליף כיוון לשלום, מתוך הבנה, שרק פתרון מדיני יביא שקט לתושבי הדרום ולישראל כולה.

אני מזמינה אתכם/ן לצפות ולקרוא את נאומו מעורר ההשראה של הסופר דויד גרוסמן – "דרושה: תכנית גדולה, מרחיקת-ראות, נדיבה".


ראש הממשלה נתניהו חשף השבוע במסיבת עיתונאים את הספין החדש שלו: "אופק מדיני חדש". בהצהרות אנחנו יודעים שביבי חזק, כולנו זוכרים את נאום בר-אילן המבטיח, אבל אף אחד לא מתכוון לקנות את הבלוף הזה.

כבר חמש שנים שלנתניהו יש צ'ק פתוח להציג ולקדם אופק מדיני, ובמקום זה הוא בחר בדרך של קיפאון, דריכה מסוכנת במקום, המתוחזקת בעזרת דחיינות, התקרבנות וסרבנות מדינית. בתשעת החודשים האחרונים, בזמן ה-"כאילו" מו"מ עם אבו מאזן, הוא בנה כאחוז טירוף בהתנחלויות, סירב להכיר ביוזמת השלום של הליגה הערבית, לא הניח מפות על השולחן, הערים קשיים והמציא תירוצים, ואז פוצץ את השיחות על רקע ההכרזה על הקמתה של ממשלת הפיוס הפלסטינית וגרר אותנו למלחמת בעזה.

בהפגנה במוצ"ש אמרתי לראש-הממשלה: "ביבי נכשלת! אתה צריך להניח את המפתחות וללכת הביתה!" צפו וקראו את הנאום המלא.

מישהו באמת מאמין שראש-ממשלה הססן ופחדן, שהמושגים "הזדמנות" ו"לקיחת סיכון" לא קיימים אצלו בלקסיקון הולך לקדם "אופק מדיני"? עם מי בדיוק? עם ליברמן או בנט?

צריך להגיד את זה לציבור בצורה ברורה: זה או כפר עזה או מיגרון, או נירים או יצהר, או כרם שלום או תפוח. לצערי, נתניהו מוכן להקריב את תושבי הדרום, כדי שלא לשלם את המחיר שיצריך מו"מ אמיתי לפינוי ההתנחלויות וקידום אופק מדיני.

ולכן, הספין החדש של נתניהו לא רק שלא יביא ביטחון ושקט לתושבי הדרום ולישראל כולה, הוא גם לא בר ביצוע. לא בגלל שאין אופק מדיני, אלא בגלל שנתניהו לא הולך להשתנות: האסטרטגיה שלו היא הישרדות, והמשך ניהול הסכסוך בעצימות כזו או אחרת, העיקר להימנע מלקבל החלטות קשות.

המציאות לא פשוטה, אבל היכולת לשנות אותה היא בידיים שלנו. כדי לחיות עם תקווה, שתנצח את כל הייאוש שמסתובב כאן בתקופה האחרונה, מה שהציבור צריך לראות באופק אלו לא ססמאות מהספינולוגים של נתניהו, אלא בחירות, כדי שנחליף כבר את הממשלה הגרועה הזו ונתקדם באמת לעבר אופק מדיני.


שלכן ושלכם,

זהבה.

בחירות! כדי שנחליף כבר את הממשלה הגרועה הזו.

ראש הממשלה נתניהו חשף הערב במסיבת העיתונאים את הספין החדש שלו: "אופק מדיני חדש". בהצהרות אנחנו יודעים שביבי חזק, כולנו זוכרים את נאום בר אילן המבטיח, אבל אף אחד לא מתכוון לקנות את הבלוף הזה. כבר חמש שנים שלנתניהו יש צ'ק פתוח להציג ולקדם אופק מדיני, ובמקום זה הוא בחר בדרך של קיפאון, דריכה מסוכנת במקום, המתוחזקת בעזרת דחיינות, התקרבנות וסרבנות מדינית.

בתשעת החודשים האחרונים, בזמן ה-"כאילו" מו"מ עם אבו מאזן, הוא בנה כאחוז טירוף בהתנחלויות, סירב להכיר ביוזמת השלום של הליגה הערבית, לא הניח מפות על השולחן, הערים קשיים והמציא תירוצים, ואז פוצץ את השיחות על רקע ההכרזה על הקמתה של ממשלת הפיוס הפלסטינית וגרר אותנו למלחמה בעזה.

מישהו באמת חושב שראש ממשלה הססן, פחדן ופאסיבי שהמושגים הזדמנות ולקיחת סיכון לא קיימים אצלו הולך לקדם "אופק מדיני"? הספין החדש של ראש הממשלה לא רק שלא יביא ביטחון ושקט לתושבי הדרום ולישראל כולה, הוא גם לא בר ביצוע. לא בגלל שאין אופק מדיני, אלא בגלל שנתניהו לא הולך להשתנות: האסטרטגיה שלו היא להמשיך ולנהל את הסכסוך בעצימות כזו או אחרת, העיקר לא לקחת החלטות קשות.

כדי לחיות עם תקווה שתנצח את כל הייאוש שמסתובב כאן בתקופה האחרונה, מה שהציבור צריך לראות באופק זה לא סיסמאות מהספינולוגים של נתניהו, אלא בחירות, כדי שנחליף כבר את הממשלה הגרועה הזו.

על נתניהו להפסיק להיגרר אחר חמאס

ראשת מרצ זהבה גלאון בטור מיוחד לחדשות 2 Online

הרקטות שנורו אתמול (ג') אחר הצהריים לעבר יישובי עוטף עזה בזמן הפסקת האש, הן מעשה בלתי נסבל. אולם, מנהיגות אחראית לא יכולה לתת לטרור להכתיב את מהלכיה ואסור היה לממשלת ישראל למהר להשיב מקהיר את המשלחת הישראלית. ישראל לא צריכה לחפש תמונת ניצחון במלחמה שכולם כבר מבינים שאי אפשר לנצח בה.

לצערי, ראש הממשלה מוכיח שוב ושוב שהוא פועל מתוך פחד, ובמקום לחשוב על עתידה וביטחונה של מדינת ישראל, הוא נסחף אחר קריאותיהם המתוקשרות של השרים הקיצוניים בממשלה' בנט וליברמן, שדורשים ממנו "להכריע את עזה". לטעמי, הפסיביות וההיגררות של נתניהו הן הסיבות לכך שמצאנו את עצמנו במלחמת ברירה מיותרת שבאופן פרדוקסלי רק חיזקה את חמאס.

 עם זאת, התנהלותם של השרים הקיצוניים בקבינט היא אינה הדבר היחיד שמסב דאגה, אלא דווקא השתיקה של השרים האחרים בקבינט צורמת לאוזניי הרבה יותר מאשר קריאותיהם המתלהמות של אלה הניצבים במתרס הימני ודורשים לכתוש, לכבוש, לפצפץ ולנפץ את עזה. ועובדה היא שמתחילת מבצע "צוק איתן" לא נשמעו בקבינט קולות מתונים להרגעת הרוחות.

דברים אלה הם בהחלט סיבה לדאגה אך אני מודה שאינם מפתיעים, משום שהם רק חוליה אחת מתוך שרשרת של טעויות של ממשלת נתניהו הדבקה במדיניות הסרבנות וההתקרבנות. דוגמה טובה לכך היא תגובתה של ממשלת ישראל להקמתה של ממשלת הפיוס הפלסטינית לפני מספר חודשים. אין ספק, שהיתה זו הזדמנות עבור ישראל לשבת במו"מ עם הממשלה החדשה, שהכירה בהתחייבותה לעקרונות הקוורטט, לרבות הכרה במדינת ישראל ובהסכמים קודמים והפסקת הטרור והאלימות. בדרך זו, בה תמכה גם ארה"ב, ניתנה לישראל ההזדמנות לעקר את חמאס מכוחו. זו היתה גם גישתה של מרצ, שהייתה המפלגה היחידה שקראה לממשלת ישראל לראות במהלך הזה הזדמנות.

אולם, בפועל, ההזדמנות היחידה שעמדה לנגד עיני ראש הממשלה, היתה ההזדמנות לפוצץ את המו"מ עם הרשות הפלסטינית. החלטה זו זכתה לתמיכת כל שרי הקבינט כאחד. במשך ימים, לא רק שאף לא חבר אחד בקבינט יצא נגדה, אלא אף ראינו את השרים לבני ולפיד שיצאו במסע הסברה שמטרתו להוכיח לעולם ולנו שלישראל אין פרטנר. כך למעשה, הובילה אותנו ממשלת נתניהו לקיץ של מבצע צבאי קשה ועקוב מדם, שזכה לגיבוי נרחב של חברי הכנסת והשרים, החל מימין וכלה ביו"ר האופוזיציה, הרצוג. 64 חיילים הרוגים, 3 אזרחים, 2000 פלסטינים הרוגים בעזה וכמעט חצי מיליון שאיבדו את בתיהם. זה המחיר שגבה מבצע "צוק איתן" עד כה, וזאת בשל העדר הנהגה בישראל. בדיעבד, כבר בשלב דמדומי המבצע, ההבנה בחשיבות ההכרה בממשלת הפיוס הפלסטינית חילחלה כשאפילו השרים הקיצוניים בקבינט כדוגמת גלעד ארדן, כבר התבטאו בדבר ההזדמנות שהוחמצה לחזק את הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית על חשבון חמאס ויתר הגורמים הקיצוניים.

היום, כבר ברור לכל כי לא משנה לאיזה הסכמות תגיע הממשלה במסגרת הפסקת האש, היא בכל מקרה תכיר דה פקטו בממשלת הפיוס ותיתן לה את האחריות על המעברים ברצועת עזה במסגרת הסרת המצור. משום שמתן לגיטימציה לאבו מאזן כנציג העם הפלסטיני זה הפתרון הטוב ביותר עבור ישראל, בוודאי מול הברירה של התנהלות מול ארגון טרור. אך לצערנו, בשלב זה התוצאה תהיה שמי שיקצור את התהילה על הישגי המלחמה יהיה החמאס שהוכיח שנתניהו נגרר לא רק אחרי השרים בממשלתו, אלא גם אחרי חמאס. שממשלת נתניהו מבינה רק כוח.

לכן, המסר שלי הוא אחד וברור, ראש הממשלה חייב להפסיק להיגרר אחרי מחרחרי המלחמה, הן מצד ממשלת ישראל והן מצד חמאס. נתניהו חייב להפסיק להיגרר אחר חמאס שמנסה, ובדרך כלל מצליח, להכתיב כל צעד של ממשלת ישראל, אשר לצערי, בחודשיים האחרונים, עושה כל טעות אפשרית ורק מחזקת את כוחו.

ירי הרקטות שאנחנו עדים לו ביממה האחרונה מלמד אותנו שוב, שבמגבלות הכוח, המוסר והלחץ הבינלאומי לא ניתן להכריע את הטרור במהלך צבאי. היום כולם מבינים שהדרך להביא לשקט בדרום היא באמצעות הסדרה שתכלול את הסרת המצור, תמריצים כלכליים ומו"מ רציני מול ממשלת האחדות הפלסטינית על בסיס שתי מדינות לשני עמים, בגיבוי הליגה הערבית והקהילה הבינלאומית. רק מהלך מסוג זה יעניק אופק ותקווה לתושבי הדרום ולכל בני הארץ הזו.

נאומה של יו"ר מרצ זהבה גלאון בהפגנה למען השלום

חברות וחברים, שותפים לדרך,

ממשלת נתניהו יצאה לעוד מלחמה כי היא לא רצתה לעשות שלום. ממשלה בלי חזון מדיני היא ממשלת מלחמה.  אנחנו כאן היום כדי לומר שנמאס לנו:  ממלחמות ברירה מיותרות, מהרוגים, מההרס, מלראות ילדים מפוחדים, מהדיכוי והכיבוש, נמאס לנו מסתימת הפיות וההסתה.

Kahal_3

לפני יומיים היינו בכיכר להביע הזדהות עם תושבי עוטף עזה והדרום. ואמרנו, שכולנו משפחה ישראלית אחת גדולה וחזקה, ולא ניתן לארגון טרור לירות טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית, ולחפור מנהרות, שמגיעות לפאתי הישובים.  והיום אנחנו מפגינים בדמדומיו של מבצע "צוק-איתן", מבצע שהתנגדנו אליו מהיום הראשון, מבצע שהוא כרוניקה של כישלון ידוע מראש.  אם אחרי חודש של הרס והרג ברצועה, תושבי הדרום נאלצים להפגין בדרישה לקבל את אותו בטחון, שנתניהו הבטיח להם כשיצא למבצע "עמוד ענן" לפני כשנתיים – כנראה שהמבצע הזה לא שינה שום דבר.

אני רוצה להגיד מכאן לראש-הממשלה: הכישלון שלך הוא כל כך עמוק, לא בגלל שהוא נולד במבצע הזה, אלא, בגלל חמש שנים של  סרבנות וקיפאון מדיני: סירוב לאמץ את יוזמת השלום של הליגה הערבית, פיצוץ ה"כאילו" מו"מ עם אבו-מאזן אחרי 9 חודשים, מיטוט יחסי ישראל-ארה"ב, סירוב להכיר בממשלת האחדות הפלסטינית, ובגלל שאפשרת בנייה פראית בהתנחלויות, שהורסת כל סיכוי להסדר ולהישגים לפלסטינים המתונים.

ביבי נכשלת!

אתה צריך להניח את המפתחות וללכת הביתה!

נכשלת להוביל את ישראל למקום בטוח יותר לחיות בו. נכשלת בביטחון. נכשלת בשלום. נכשלת בכל פרמטר אפשרי בסולם הערכים שבו נמדדת מדינה מתוקנת.

A-61

למתווה שאתה מוכן לקבל עכשיו, אפשר היה להגיע גם ללא המחיר הנורא של 64 חיילים וקצינים הרוגים, ואזרחים, והרג של  2000 פלסטינים, הרס מחריד ברצועה, וכחצי מיליון עקורים מבתיהם.  את פתיחת המצור, שהיום כולם מבינים, שזו דרישה מוצדקת, אפשר היה לעשות מול ממשלת הפיוס הפלסטינית.

אם לא היית עסוק כל כך בלרצות את הימין הקיצוני, היית יכול לאמץ את ההצעה שלנו להכיר בממשלת הפיוס הפלסטינית, כפי שהצענו ברגע הראשון, כשההצעה הזו עלתה על הפרק, וכך לחזק את הכוחות המתונים ברשות.  ובמקום זאת נתניהו גרר אותנו למלחמת ברירה בעזה. וזרק לחמאס חבל הצלה, שחילץ אותו מהבור הכי עמוק שהוא היה בו, והישגים, שלא הייתה שום סיבה שיירשמו על שמו ועל שם המנהרות שהוא חפר והרקטות שהוא ירה על ישראל.

 ביבי נכשלת!

הוכחת שוב פעם לקיצונים – שאתה מבין רק כוח. ואצלנו פה בבית, בחסות השתיקה העלובה שלך, כאילו לא למדת דבר מהעבר, צומחים פה במהירות הסתה וגזענות ושנאה.  ואחרי הרצח המזוויע של הנער מוחמד אבו ח'דיר מירושלים, לא ברור מה אמור למנוע את הרצח הבא.  ההשתוללות, ההסתה והשנאה, פוגעת בכל אחד ואחד מאיתנו. אני יודעת טוב מאוד מה הסיכון שלקחתם על עצמכם, כל מי שהגיע היום להפגין בכיכר. באתם, כי אתם לא מוכנים להיכנע ולוותר. באתם כי אתם אזרחים במדינה שמגיע להם יותר!  הטירוף הזה מתאפשר באופן בלעדי באחריותו של ראש-הממשלה ושל ממשלת ישראל.

A-133

אדוני ראש-ממשלה,

לו היה לך מינימום של אומץ ואחריות לאומית, היית קם כבר מזמן ומגנה בצורה נחרצת, את הקריאות לרצח, לתקיפה, לרדיפה ולהשתקה.  ודואג שיחקרו ויגישו כתבי אישום נגד כל אותם רבנים, שמתירים את דמם של ילדים ערבים, ונגד כל אותם בכירי ימין מטורפים, שמארגנים מיליציות יהודיות מאורגנות וקבוצות תקיפה נגד שמאלנים, ונגד ארגוני זכויות אדם כמו "בצלם", או כל מי שחשוב אחרת.

ולו היה נשאר לך אפילו חלקיק של עמוד שידרה, היית מפטר מיד את שר-החוץ שלך, ברגע שהוא העז לקרוא לחרם גורף על עסקים של אזרחי ישראל הערבים.  ואתם, השרים ליבני ולפיד, השותפים הקואליציוניים, שמתיימרים לייצג קול מתון ו"להשפיע מבפנים", ההיעלמות והשתיקה המבישה שלכם נותנת את הלגיטימציה והתוקף, שמחפשים אותם קיצונים פנאטים, להפצת משנת השנאה שלהם.

חברות וחברים,

לממשלה הזו היו חמש שנים של צ'ק פתוח ליישם את המדיניות שלהם. חמש שנים של התקרבנות צבועה, כשבתקופה הזו היו שני מבצעים כושלים, ואלימות בלתי פוסקת.  ממשלה, שלא מסוגלת להביא שקט ארוך טווח לדרום, ותקווה לשני העמים, האשמה היא כולה עליה. והמבצע הזה הוא החותמת הסופית.

חברות וחברים לסיכום, המציאות לא פשוטה, אבל היכולת לשנות אותה היא בידיים שלנו: אנחנו אומרים לא להמשך אסטרטגית "ניהול הסכסוך בעצימות נמוכה" מבית מדרשם של ביבי ובוגי, הציבור בישראל תומך בפשרה, בשיתוף פעולה יהודי-ערבי, בסיום המצור על עזה, ובסיום הכיבוש, ואומר כן לשתי מדינות לשני עמים, לאימוץ יוזמת הליגה הערבית, ולהסדר מדיני כולל וסופי עכשיו, עם ממשלת האחדות הפלסטינית. הציבור בישראל אומר כן לדמוקרטיה, לשוויון ולשלום.

אין פתרון אחר, השינוי קרוב והתקווה תנצח.

יו"ר מרצ זהבה גלאון

צילום: אביב נוה

A-14

דרושה: תוכנית גדולה, מרחיקת-ראות, נדיבה.

"ערב טוב. עמדתי פה שלשום, בכּיכר, בְהפגנת התמיכה בתושָבי הדרום. באתי להיות איתם ולהקשיב להם כשסיפרו על חייהם הקשים. היו פה דוברים רבים, ורובם אמרו דברים מרגשים ונכוחים, וכולם אמרו בעצם דבר אחד- ככה זה לא יכול להימשך.

הקשבתי גם לאלה שזעקו פה במר-ליבם שצריך 'לתת לצה"ל לנצח", ולחסל את חמאס, וחשבתי שהם – אנשים מפוכחים ומנוסים שכמותם – יודעים כבר שבַּנסיבות הקיימות, הרצון הזה שלהם לא יתממש, ושכל מה שהתרחש במלחמה הזאת מעיד על כך; אבל איש אינו מראֶה להם דרך אחרת, ושום תקווה לעתיד טוב יותר, ולא נותר להם אלא לזעוק שוב ושוב, בייאוש גובר והולך, כמו רבים כל כך בישראל, "תנו לצה"ל לנצח".

צילום: אביב נוה

אין תמונת ניצחון במלחמה הזאת, של אף צד. יש רק מראות של הרס והרג, וסבל שלא יתואר. כל תמונה משדה הקרב האומלל הזה היא, בסופו של דבר, תמונה של תבוסה עמוקה של שני עמים, שגם אחרי מאה שנות סכסוך מסוגלים לדבר זה עם זה כמעט אך ורק  בשפת האלימות והשנאה.

בנסיבות הקיימות, בַּמגבלות הקיימות, מגבלות הכוח, והמוסר, והלחץ הבינלאומי, אין פתְרון צבאי לסכסוך בין ישראל וחמאס. אין פתרון צבאי שיביא קץ לסבלם של תושָבי הדרום ולחרדה האיומה שבה הם חיים, ואין פתרון צבאי לַמצוקה הבלתי אנושית של הפלסטינים בעזה. בְּמילים פשוטות: עד שלא תיפתר תחושת המחנק של תושָבי עזה, גם אנחנו בישראל לא נוכל לנשום לרווחה, לא נוכל לנשום בשתי הריאות.

ולכן בַּמשא ומתן שיתחדש מחר בקהיר, אחרי שישראל תעמוד, כפי שצריך, על דרישות הביטחון הנחוצות לה כדי שאנשי שדרות ונחל-עוז יוכלו לחיות חיים שלווים ובטוחים, ואחרי שתתבע מחמאס להתחייב להפסיק גם את פעולות הלוחמה נגדה וגם את ההכנות לפעולות בעתיד, ישראל חייבת להציע לפלסטינים ברצועת עזה הצעות שיהיו גדולות ומשמעותיות יותר מסך כל פרטיהן.

לא עוד הסכם מוגבל ומקומי של הפסקת אש, אלא מתווה לשינוי היחסים בין הצדדים. תוכנית גדולה, מרחיקת ראוּת, נדיבה, שיהיו בה הצעות מעשיות לשיפור מהיר של חיי התושבים ברצועה, ושל מה שיכול להחיות בהם את התקווה לעתיד טוב יותר, ושיעניק להם תחושה של כבוד עצמי, כבוד אנושי.

אז אפשר כמובן להתמקח על כל סָעיף קטן בהסכם, על עוד עשר או פחות עשר משאיות עם סחורה שייכנסו במעברים, על עוד קילומטר או שניים של איזור דיג; אבל מה שחייב להשתנות כעת, אחרי המלחמה, הוא רוח הדברים,  ובעיניי- זאת אחת הסיבות העיקריות שבגללן התכנסנו כאן הערב: להזכיר לאלה שנושאים-ונותנים בשמנו עם הפלסטינים בקהיר, שגם אם היום תושָבי רצועת עזה הם אויבים, הרי שלעולם הם יהיו שכנים: לעולם נחיה זה לצד זה, ולַעובדה הזאת יש משמעות, כי מפַּלְתו של השכן שלי היא לא בהכרַח נצחוני. וטובתו של השכן שלי היא, בסופו של דבר, טובתי.

אבל יותר מכל, התאספנו כאן הערב כדי להשמיע את התביעה, שהסָעיף המרכזי בהסדר, שאותו מנסים לגבש כעת בקהיר, יאמר בזו הלשון: מיד לאחר שהפסקת האש תתייצב, ישראל והרשות הפלסטינית, המיוצגת ע"י ממשלת האחדות הפלסטינית, יפתחו בשיחות ישירות שמטרתן להביא לשלום בין שני העמים.

צילום: אביב נוה

ככה, במילים האלה. בלי להסס ובלי לגמגם, בלי אבל ובלי אולי. הצהרת כוונות ברורה וחותכת, של שני הצדדים.

אם אחרי מלחמה כזאת, אחרי מורְאותיה ואחרי תוצְאותיה, ישראל לא תיזום מהלך כזה, אפשר להבין זאת רק כך: שישראל מעדיפה את הוודאות של מלחמות חוזרות ונשנות על פני הסיכון המסוים שכרוך בוויתורים בדרך לשלום; ושמִי שמנהיג את ישראל כיום לא מוכן, או לא מעז ללכת בְדרך השלום, מפני שהוא פוחד לשלם את מחירה, ובעיקר את מחיר הנסיגה ומחיר פינוי ההתנחלויות.

רגע ההכרעה הזה יגיע אולי מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, או בחודש הבא, אבל ייתכן שלפתע נגלה שהוא קרוב מאוד, והוא יהיה מעין נייר לקמוס, שיאמר לנו באופן הכי חותך: כן או לא. האם ישראל מנסה בכל כוחה להגיע לשלום, או שהיא בוחרת בעוד מלחמה?

שמונים ושניים אלף אנשי מילואים השתתפו במלחמה. כמה מהם אולי נמצאים היום אתנו כאן, כאזרחים. שוב ושוב שמענו אותם אומרים לַמצלמות ולמיקרופונים: ניפגש בסיבוב הבא, בעוד שנה או שנתיים גג.

A-133

האמירות האלה שלהם שוברות לב. לַאנשים הצעירים האלה ברור – במין וודאות מעוררת חלחלה – שבמוקדם או במאוחר הם שוב יוטלו אל התופת הזאת.

נורא, בעיניי, לשמוע אנשים צעירים, שכל חייהם לפניהם, אנשים שהיו אמיצים דים להיכנס לבתים ממולכדים ולמנהרות תופת, לשמוע איך הם מוכנים לקבל, כגזירה משמיים, שחייהם רק מושאלים להם עד מועד התשלום הבא.

ונורא לא פחות לראות איך ישראלים רבים כל כך מסתפקים בַּפּסיביות המכוּונת והמחושבת של ממשלה, שבמשך שנים ארוכות כמעט אינה עושה דבר כדי לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים.

ואיך זה שאנחנו, בנים ואזרחים של מדינה, שבכל תחום אחר של חייה היא נועזת, יוזמת, יצירתית, פורצת-דרך; דווקא בַּתחום הגורלי ביותר לקיום שלנואנחנו מסכימים להיות משת"פים של ייאוש וחידָלון?

הגיע הזמן להתעורר. המלחמה הזאת חשפה לעינינו, באופן חריף יותר מאי-פעם, את התהליכים המסוכנים שעוברים על ישראל- בגלל הייאוש והחרדה ותחושת חוסר המוצא. הגיע הזמן שנתעורר ונבין שבַזמן שישַנּו התרחשו פה דברים. הלאומנות והפנאטיות והגִזענות פרצו בבת אחת אל פני השטח. הן הצליחו להשליט במהירות, בְמרחבים ציבוריים רבים, את שלטון הדיקטטורה של הפחד. אף מילה אחת של גינוי לא נאמרה, לא מפי ראש הממשלה ולא מפי אף שר בכיר. יהיה קשה מאוד לרסן את כוחות האופל האלה. הם כבר כאן. כבר יש להם קיום, ושפה, ויש להם גייסות. אם מנהיגי הימין מאמינים שיוכלו לשלוט בעוצמתו של הגל העכור הזה, על פי האינטרס המיידי והצר שלהם, הם טועים: מהר מאוד הם עתידים לגלות שהגל הזה יפנה נגדם, מרגע שיסרבו לזרום אתו.

Kahal_3

ואליהם מצטרפים עוד גורמים, שגם מזִינים אותם וגם יונקים מהם: פערים חברתיים עצומים, מרירוּת בגלל עוני וקיפוח של שנים. שחיתות של אנשי שלטון תאבי בצע; כל אלה יוצרים אווירה של התפרקות החישוקים שאמורים להחזיק ביחד חברה בריאה. כל אלה הם המנהרות שחותרות תחת הדמוקרטיה השברירית של ישראל. ואלה בדיוק התופעות והתהליכים שעלולים, בתוך זמן לא רב, להפוך את ישראל ממדינה מתקדמת, שפניה אל העתיד, לכת קיצונית, מיליטנטית, שונאת זרים, מוחרמת, מסתגרת.

וכאן אני רוצה לומר משהו לאלה שכבר חודש וחצי מתלהמים גבוהה גבוהה על ה'חוסן לאומי' שלנו: חוסן לאומי הוא, בין השאר, ההבנה שאזרחי ישראל הערְבים נמצאים בימים האלה במצוקה קשה מאוד: הם רואים את בני עמם נהרגים ונפצעים באלפיהם. לפעמים אלה בני משפחותיהם ממש. ולפעמים מי שיורה בבני משפחותיהם הוא בנו של מנהל המפעל שלהם או בנו של הפועל שעובד לידם. כל מי שמתהדר בכך שאנחנו – הישראלים-היהודים – הננו העם הכי אנושי, הכי רגיש למצוקות בני האדם באשר הם, שיסביר לי איך אנחנו מתעקשים למנוע מאזרחי ישראל הערבים, הרופאים והאחיות שאנחנו מטופלים אצלם בבתי החולים, והעובדים-הסוציאלים, והמוסכניקים והסטודנטים והטבחים והאמנים והבנאים, אלה שאיתם אנו חיים, ועובדים ולומדים, איך זה שאנחנו מסרבים לתת להם, לפחות, את זכות הצעקה? עד כדי כך חלוש החוסן הלאומי שלנו, שהוא לא יכול להכיל את הביטוי האנושי לתחושות הזעם והאבל האלה?

צילום: אביב נוה

אתם שכאן בכיכר, ורבים רבים בבית – מכל הדעות, מכל המפלגות, מכל האמונות. אתם, שחייכם קשורים וּשזורים בחייה של מדינת ישראל; שבעיניכם היא המקום המשמעותי ביותר לחיות בו ולגדל בו ילדים; אתם שאולי משתייכים כיום לרוב הפוליטי השולט, אבל מרגישים שהולכת ונוצרת פה טעות גדולה, בקנה מידה היסטורי; אתם שרואים בעיניים כלות, איך במו ידינו ובמו אדישותנו אנחנו הולכים ומאבדים את הבית, מאבדים אותו לַקנאוּת וּלַשִנאה הפנימית, שתוקעות אותנו במין תיק"ו משתק כבר כמעט 50 שנה, תיק"ו שמונע מאיתנו אפילו להציל את עצמנו –

אליכם מופנים הדברים האלה: האזעקה שמשמיעה באוזנינו המלחמה האחרונה אומרת לנו שכעת צריך ליצור שותָפויות חדשות, שיתעלו מעל לאינטרס המצומצם והצר של כל מגזר ומגזר. צריך ליצור שותָפויות ובריתות עם כל מי שמבין את גודל הסכנה שנשקפת לישראל, גם אם הוא בא ממחנה פוליטי אחר.

מרצ

אני מאמין שיש כאן, עדיין, מסה קריטית של אנשים, אנשי השדרה המרכזית הרחבה של ישראל, אנשים מימין ומשמאל, חילוניים ודתיים, יהודים וערבים, אנשים מכל העדות ומכל שְכבות העם, אנשים שסולדים מאלימות ומקיצוניות, אנשים של חוכמת חיים וחוכמת פשרה, אנשים מתל אביב ומעופרה ומאשקלון ומירושלים ומסח'נין ומבאר שבע, שמסוגלים להתאחד, באופן מפוכח ובלי אשליות, סביב שָלוש ארבע נקודות הסכמה, למשל- שישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי, ושהיא מדינה דמוקרטית, ושכל אזרחיה שווי זכויות לחלוטין, ושהיא תעשה כל מאמץ לפתור את הסכסוך עם שכניה; שלוש ארבע נקודות, שהן לב העניין. מין מבחן "שיבולת" כזה, שעל פיו יגדיר כל אזרח ישראלי היכן הוא עומד, ולאיזה מחנה הוא באמת שייך.

אם תצא מהערב הזה קריאה כזאת, ואם היא תיפול על אוזניים קשובות, ואם היא תצבור כוח, ותגייס אנשים – אולי גם המנהיגים ונבחרי הציבור בארץ יתחילו להפנים את ההזדמנות שנוצרה, ויתחילו למקם את עצמם על פי הקווים החדשים.

זאת הברירה שעומדת לפנינו אחרי המלחמה האחרונה. זאת הבחירה".

נאומו של דוד גרוסמן בהפגנת השלום בכיכר רבין 

17.08.2014

דויד גרוסמן ©

צילום: אביב נוה

A-76

A-25

A-22

A-10

משנים כיוון לשלום

חברות וחברים, 
 
אני רוצה להזמין כל אחת ואחד מכם/ן להצטרף אלינו להפגנה מחר, במוצאי שבת (16/8), בכיכר רבין. עזרו לנו למלא את הכיכר: הצטרפו לאירוע של ההפגנה בפייסבוק והזמינו חברות וחברים. 

 

 
אחרי חודש קשה של מלחמה, שגבתה מחיר דמים כבד משני הצדדים, אחרי תקופה ארוכה של ירי טילים לדרום, כשיחסי ישראל עם ארצות הברית בפרט והקהילה הבינלאומית כולה מדרדרים לשפל, ולאור העובדה שאת ההישגים שנתניהו מתכוון לתת לחמאס במסגרת הסכם ההסדרה שמסתמן בקהיר הוא יכול היה להעניק לאבו מאזן ולממשלת הפיוס בלי המחיר הכבד והנורא של אלימות, הרס ומוות.

 
אל מול גלי ההסתה והשנאה, הרדיפה כנגד אנשי השמאל ואזרחי ישראל הערבים, ולנוכח השתיקה של מנהיגי ציבור ושרים בממשלה כשקיצוני הימין מרימים את ראשם, במוצאי שבת אנחנו יוצאים לכיכר ומפגינים למען מציאות טובה יותר – למען הסדר מדיני יהודי פלסטיני, עם גיבוי של הליגה הערבית והקהילה הבינלאומית ולמען הגנה על הדמוקרטיה. 

נקרא לקבינט להכיר בממשלת האחדות הפלסטינית בראשות אבו מאזן ולשתף איתה פעולה במסגרת השיחות להפסקת אש. כי לא ייתכן ששיחות ההסדרה בקהיר יחזקו את חמאס, ייתנו להם הישגים ויחלישו את הכוחות המתונים הפועלים בדרך לא אלימה.

 
התגייסותכם לאירוע חשובה לנו. אני יודעת שרבים מכם חשים שהם לוקחים סיכון כשהם יוצאים לרחוב כדי להביע עמדה אמיצה ונכוחה. אני מבינה מה עובר עליכם, אני רואה מה עובר על חברי לסיעת מרצ, האיומים ברצח, הנאצות והגידופים שהם סופגים, כשהם מביעים את עמדתם הנחרצת מול ביריוני הימין, ועל רבים, רבים אחרים, החושבים כמונו.

 
לכם אני אומרת: אנחנו מאחוריכם וצריכים שתהיו מאחורינו!

 
אנחנו צריכים את עזרתכם לא רק בהגעה לכיכר, אלא גם בהזמנת חברים וחברות, בהפצה של האירוע בפייסבוק, בוואטסאפים, ובשיחות עם חברים. זה בידים של כולנו לגרום לכך שהקול הייחודי והאמיץ שמרצ משמיעה בימי המלחמה הקשה הזו יישמע ביום שבת בקול גדול.

 
נתראה בשבת בכיכר.
 
שלכם/ן, 
 
זהבה

משנים כיוון לשלום

מול חודש כואב של מלחמה ושל הרוגים, מול גלי הסתה ושנאה שקורעים את החברה בישראל – מפגינים למען שלום ולמען דמוקרטיה.

אפשר למנוע את הסבב הבא. איננו חייבים להמשיך לצנוח לתוך תהום של מלחמות אכזריות יותר ויותר, שנאה קיצונית, וחורבן של שכנינו ושלנו. רק הסדר יבטיח שקט וביטחון לאורך השנים לתושבי הדרום ולכלל אזרחי ישראל.

יש דרך אחרת: פתיחה מידית של הידברות עם הפלסטינים על שלום הוגן, שיקום ופתיחת עזה, עמידה נחושה ומשותפת של יהודים וערבים מול הגזענות, ומאבק למען עתיד של חיים.

אנא עזרו לנו להפיץ את האירוע, הזמינו חברים בפייסבוק!

רק פתרון מדיני של שתי מדינות, ישראל לצד פלסטין, יבטיח עצמאות, צדק, ביטחון ותקווה לכל בני הארץ הזאת. 

בשבת נתייצב יהודים וערבים, תושבי הדרום והארץ כולה ונדרוש לפרוץ את מעגל הדמים, למנוע את המלחמה הבאה ולתקן את החברה בישראל.

מוצ״ש, 20:00, כיכר רבין בת״א
*** פרטי ההסעות להפגנה: 
באר שבע: יציאה ב-18:30 ממרכז המורים ליד האוניברסיטה. איש הקשר: עמנואל ילין: 0546480024
ירושלים: יציאה מגן הפעמון ב- 18:15, ומבנייני האומה ב-18:30, אשת הקשר, נטע קריינר: 0544792073.
חיפה: יציאה ב-17:45, מבניין סולל בונה בצומת הנביאים- ח'ורי, טרמפיאדה בתחילת דרך פרויד, 18:00. איש הקשר: אייל שירן 0525809860

בין השותפים לארגון ההפגנה: מרצ, חד"ש, שלום עכשיו, לוחמים לשלום, פורום ארגוני השלום, קול אחר, פורום המשפחות השכולות, המשמרת הצעירה ת"א-יפו ועוד פעילות ופעילים רבים.

תפיצו, תשתפו, תקראו למשפחה ולחברים – במוצ"ש כולנו מתייצבים בכל הכוח בכיכר רבין.