ארכיון חודשי: September 2014

בימים שאחרי צוק איתן נחשפת מדיניותה של ממשלת ישראל:

 

 

חלפו פחות משבועיים מאז מבצע "צוק איתן", ודומה שלא הייתה כאן מלחמה. כמעט כולם עברו לסדר היום. "צוק איתן", שם מכובס למלחמה עקובה מדם, 50 ימים של כרוניקה של כישלון ידוע מראש, מלחמה שנהרגו בה 72 חיילים, קצינים ואזרחים, ולמעלה מ-2200 עזתים, מלחמה שלא השיגה דבר מלבד הרס, הרג ושכול, ושהסתיימה בהסכם הפסקת אש שרק מחזק את חמאס ונותן לו מה שאפשר היה לתת רק לפני כמה חודשים לממשלת האחדות הפלסטינית, בראשות אבו-מאזן, מבלי להעביר אותנו קיץ שכולו סיוט מתמשך.

חלפו פחות משבועיים מאז מבצע "צוק איתן" והממשלה מדגימה לנו, בשלושה מהלכים מהימים האחרונים, בדיוק מה המטען הערכי והמוסרי שחרתה על דגלה:

  1. בתחום המדיני – ההפקעה המקוממת של כ- 4000 דונם באזור גוש עציון, שהיא ההפקעה הגדולה ביותר ב-30 השנה האחרונות, מוכיחה שהיא ממשלה סרבנית שלום.
  2. בתחום החברתי-כלכלי – הקיצוץ הרוחבי בתקציב המדינה והפלת מחיר המלחמה על השכבות המוחלשות מוכיח שהמדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה הופכת את החברה הישראלית מחברה סולידארית לחברה קניבליסטית.
  3. בתחום הממשלי-דמוקרטי – ההתחמקות הפחדנית והמבישה מלחקור את התנהלות הדרג הפוליטי והצבאי במבצע "צוק איתן" היא עוד עדות לכך שזו ממשלה של פשיטת רגל מוסרית, המצפצפת על ערכי הדמוקרטיה.

בתחום המדיני, נוכחנו שוב לדעת שאת נתניהו צריך לבחון על-פי מעשים ולא על-פי הצהרות סרק לגבי "אופק מדיני". ההחלטה על ההפקעה דה פקטו של כ- 4000 דונם בגוש עציון, והצהרות על הקמת העיר "גבעות", הסירו באופן סופי את מסיכת "האופק המדיני" שמאחוריה מסתתר נתניהו.

כמו שאמרה חברת הכנסת מיכל רוזין, "לא אופק מדיני ולא נעליים. עוד לא יבש הדיו על הסכם הפסקת האש והכרזת המינהל האזרחי ליישם את החלטת הממשלה סותמת את הגולל על חזון שתי המדינות. ביבי שוב מוכיח לנו שהאופק המדיני היחיד שהוא מנווט אותנו אליו הוא זה של מדינת אפרטהייד דו לאומית".

כן, אחרי שממשלת-ישראל סיימה לחלק צ'ופרים לקיצוניים בעזה, היא מקבלת החלטה שמשמעותה יריקה בפרצופם של הגורמים המתונים ברשות, השותפים להסדר עתידי, ומוכיחה שוב שהיא מבינה רק כוח.

 

הניסיון להצדיק את ההפקעה בתור 'עונש' על הרצח הנורא של שלושת הנערים מלפני כחודשיים וחצי, הוא מהלך עלוב שאין לו הצדקה מוסרית, שאין בו הגיון כלכלי, שפוגע לא רק בסיכוי להסדר עתידי, אלא מדרדר עוד יותר את מעמדה הבינלאומי של ישראל, הרעוע גם ככה. ושוב מגיעים לאותה מסקנה שמי שמנהל את הממשלה הזו הוא הלובי המתנחלי.

גם חבר הכנסת עיסאוי פריג' התייחס להפקעה ולסכנה שבה: "מי שמגדיר את ההכרזה כ"תשובה ציונית", אומר למעשה שהציונות היא מסווה לעבריינות, שכן מדובר בפרס לפורעי חוק. היום החלה הספירה לאחור לקראת העימות הבא".

בתחום החברתי-כלכלי, ברור שלמלחמה יש "תג-מחיר" עצום, אבל ההחלטה של הממשלה על קיצוץ רוחבי של שני מיליארד שקל במשרדי הממשלה כדי לכסות על ההוצאות של הלחימה בעזה, מתוכם 690 מיליון ש"ח קיצוץ בתקציב משרד החינוך, היא לא הדרך הנכונה להתמודד איתה.

בדיון פגרה מיוחד בכנסת שמרצ יזמה אתמול אמרתי שקיצוץ רוחבי הוא לא מדיניות, הוא בריחה מאחריות, כי הוא פוטר את הממשלה מהצורך לקבוע סדרי עדיפויות ולקבל החלטות קשות. הוא מאפשר לנתניהו וללפיד לפגוע בשירותים שאין להם בעל בית בממשלה; בשירותי הרווחה, הבריאות, השיטור והכבאות, ובתקציבי פיתוח התחבורה הציבורית והתשתיות. הפגיעה בשירותים היא בראש ובראשונה פגיעה בשכבות המוחלשות, שתלויות בשאריות מדינת הרווחה שעוד נשארו, ברופאים ובאחיות הקורסים ובמערכת החינוך הציבורית המתייבשת, שהמדיניות המרכזית שלה תחת הממשלה הזאת היא הרמת ידיים והתפרקות מאחריות.

הקיצוץ הרוחבי מאפשר לנתניהו וללפיד גם לא להסתבך עם המגזרים שמהם כן אפשר וצריך לקחת. אבל הם לא יעזו לשקול מאבק אמיתי בפטורים ממס לחברות הגדולות במשק, שעולים לנו במיליארדי שקלים רבים כל שנה. והם לא יבטלו את ההטבות האדירות למתנחלים ולהתנחלויות וגם לא את התוכנית האווילית לתוכנית מע"מ אפס אחוז לדיור לצעירים, שאין אף כלכלן אחד שתומך בה. ולא רק שלא יקצצו בתקציב משרד-הביטחון, ששואב כבר שנים בשיטתיות את תקציבי המשרדים החברתיים, אלא, תקציבו אף יעלה. בדיון בקבינט ביקש משרד-הביטחון תוספת של 20 מיליארד שקלים בשנתיים הקרובות. אם הדרישה הזו תתקבל, ישראל תהפוך ממדינה שיש לה צבא לצבא שיש לו מדינה. 

גם חברי לסיעה ניצן הורוביץ התייחס לגזירות הכלכליות והתירוץ בו משתמשת הממשלה כדי לא להסתבך עם מי שבאמת אפשר לקחת ממנו: "לא ביטחון ולא בטיח. זה אומר לתת כמה שפחות שירותים ציבוריים לעם ולקחת לו מהכיס כמה שיותר כסף כדי להעשיר חבורה קטנה שרוכבת לנו על הגב. אלה תמיד מתחזקים ומתעשרים, גם כשיש מלחמה. כי בהם – במונופולים ובפירמידות של המזון והנדל״ן, בטייקוני הבנקים והביטוח, בזכייני אוצרות הטבע – אף פעם לא נוגעים".

 

http://youtu.be/S2RvkbBe7Mo (צפו בנאום בדיון המיוחד שיזמה מרצ בכנסת)

 

במקום זה לפיד מגיש את החשבון על מבצע "צוק איתן" לילדים ולנכדים של כולנו. המדיניות שנתניהו ולפיד מקדמים היום הופכת את החברה הישראלית מחברה סולידרית לחברה קניבליסטית. הם מעדיפים לשסות את אזרחי ישראל אחד בשני במאבק על מה שנשאר ממדינת הרווחה המתפוררת. בישראל 2014 של ממשלת הליכוד-יש עתיד אדם לאדם זאב, והזאבים רעבים.

כמו שאמר יו"ר סיעת מרצ בכנסת, אילן גילאון, "קיצוץ רוחבי איננו מדיניות כלכלית אלא מפלטם של הפחדנים והעצלנים, שאינם מעזים לקבל החלטות אמיצות. כתוצאה מכך נפגעים שוב הכי חלשים, עניים, חולים וקשישים".

ח"כ תמר זנדברג אמרה: "כולנו רצינו לחזור לשגרה. מי חשב שהשגרה הזו תהיה השגרה המוכרת מדי של דרישות ביטחון מופרזות שבאות על חשבון השירותים החברתיים והאזרחיים לכולנו".

אני מזמינה אתכם לקרוא עוד על הקיצוץ הרוחבי והמדיניות החברתית-כלכלית על הכושלת של הממשלה, וגם על האלטרנטיבה שאנחנו מציעים – כאן באתר מרצ.

בתחום הממשלי-דמוקרטי, האופן בו מנסה ראש ממשלת-ישראל, נתניהו, לטייח את התנהלות הממשלה  במבצע "צוק איתן" מהווה פשיטת רגל מוסרית וערכית.

השבוע פניתי לראש-הממשלה בדרישה לפרסם באופן פומבי את תנאי הסכם הפסקת האש עם חמאס. כתבתי, שבמדינת דמוקרטית חייב להישמר העיקרון של זכות הציבור לדעת, בעיקר כשמדובר בהסכם כל כך משמעותי שתוכנו ועקרונותיו ישפיעו הן על איכות החיים של תושבי הדרום, והן בשאלות של  חיים ומוות עתידיות של אזרחי ישראל וחיילי צה"ל.

אין ספק, שראש הממשלה שעשה את "עסקת חייו" כשהופיע לחקירה בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שרוב חבריה הם אנשי שלומו מהקואליציה, וגם חברי הועדה מהאופוזיציה הם כאלו שתמכו במלחמה, וזאת במקום למנות ועדת חקירה ממלכתית כפי שהצענו.

 

להמלצות של וועדת חוץ וביטחון אין שום תוקף, ובעיקר אין לה את הסמכות החשובה שיש לוועדת חקירה ממלכתית לקבוע לא רק את שאלת האחריות, אלא, גם מה יעשה לאדם האחראי. זו הדרך הבטוחה לסכל את מיצוי אחריותו לכשלי המלחמה, ולעובדה שבמשך 5 שנים הוא דישדש במקום, ולא הלך לשום מהלך מדיני משמעותי.

לתושבי עוטף עזה ודרום הארץ מגיע יותר מקריקטורה של חקירה, לילדים שהתרוצצו במרחבים מוגנים כל החופש הגדול, למשרתים במערכת הביטחון, לעצמאים שספגו מכה כלכלית קשה, לאזרחי ישראל, לכולנו מגיעה בדיקה רצינית, לא הצגה עם תוצאות ידועות מראש. אחרי הקיץ האחרון, זה המינימום שהציבור יכול לבקש.

והערה לסיום,

ממש לקראת סוף השבוע, קיבלנו עוד עדות מזעזעת שנמשך גם הטרור הרצחני נגד נשים. שוב אנחנו עדים לחיזיון המזוויע בו אישה הסובלת מאלימות פונה למשטרה ובמקום לעצור את התוקף מציעים לה, לכלוא את עצמה במקלט לנשים מוכות, ובכך מתירים את דמה ומנסים להטיל עליה את האחריות לרצח.

שלכם/ן

זהבה.

רק ועדת חקירה ממלכתית יכולה לחקור את "צוק איתן"

 

וועדת החוץ והביטחון של הכנסת החליטה כי היא ו-ועדות המשנה שלה הן אלה שיחקרו את הדרג המדיני והצבאי של מבצע "צוק איתן". תזכורת: הוועדה מתכנסת מאחורי דלתיים סגורות, ובה רוב מוחלט לחברי הקואליציה, שאנשיה הם אלו שניהלו את המלחמה.

אתם שומעים נכון. אם לא הספיקו ההתנהלות הקלוקלת וקבלת ההחלטות של הממשלה ביציאה למלחמה ובמהלך המלחמה, עכשיו היא מנסה להפוך את חקירת אחת המערכות הצבאיות הקשות שחוותה ישראל בעשרות השנים האחרונות לקרקס בו הנחקר חוקר את עצמו ומגיע לתוצאות שאפשר לנחש בקלות.

ראש הממשלה נתניהו, שכבר נתן היום עדות בפני וועדת המשנה של ועדת החו"ב חושב שיוכל להמשיך להסתתר מאחורי תואנות ביטחוניות כוזבות על מנת להסתיר מה אירע בימי המלחמה ואיך התקבלה ההחלטה על יציאה למלחמה.

זה לא יעבור.

"צוק איתן" הוא שם מכובס למלחמה שנמשכה 50 ימים עקובים מדם, בהם נהרגו 72 ישראלים, נפצעו מאות, ובעזה למעלה מ-2000 הרוגים, אלפי פצועים והרס בלתי נתפס. מלחמה שהדבר הגרוע ביותר בה הוא שהיא כרוניקה של כישלון ידוע מראש, שהאחראים עליו הם בראש ובראשונה הדרג הפוליטי.

ראש הממשלה בטוח שעשה את "עסקת חייו" כשהופיע בפני ועדת חקירה של הכנסת, שרובם אנשי שלומו וחברי הקואליציה שלו, במקום למנות ועדת חקירה ממלכתית. זו הדרך הבטוחה לסכל את מיצוי אחריותו לכשלי המלחמה, ולעובדה שבמשך 5 שנים הוא דישדש במקום ולא הלך לשום מהלך מדיני משמעותו.

האמת היא שלהמלצות של וועדת חוץ וביטחון אין שום תוקף, ובעיקר אין לה את הסמכות החשובה שיש לוועדת חקירה ממלכתית לקבוע לא רק את שאלת האחריות, אלא, גם מה יעשה לאדם האחראי. ולכן אסור לנו להסתפק בחקירה כזו.

היא גם פוגעת בעקרון לפיו הצדק צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות. ועדות חקירה מוקמות בגלל היעדר תרבות של נשיאה באחריות. המנהיגים אינם מוכנים לשאת באחריות ולעם אין כלים לדרוש אותה מהם.

בדמוקרטיה אמיתית הציבור אינו סומך על מנהיגיו בעיניים עצמות ומנהיגות צריכה לדעת שמעשיה צריכים להיות שקופים. הציבור צריך להתרשם בשקיפות מרבית מהדרך שוועדת חקירה חוקרת את המלחמה.

בחברה דמוקרטית מתוקנת צריך להתקיים העיקרון הבסיסי של עיקרון זכות הציבור לדעת שנגזר מעיקרון חופש הביטוי המהווה עיקרון על במסגרת עקרונות היסוד של מדינת ישראל.

לתושבי עוטף עזה ודרום הארץ מגיע יותר מקריקטורה של חקירה, לילדים שהתרוצצו במרחבים מוגנים כל החופש הגדול, למשרתים במערכת הביטחון, לעצמאים שספגו מכה כלכלית, לאזרחי ישראל, לכולנו מגיעה בדיקה רצינית, לא הצגה עם תוצאות ידועות מראש.

אני מתכוונת לדרוש הקמת ועדת חקירה ממלכתית, בגוף בלתי תלוי וא-פוליטי, כדי לחקור את אחריות הדרג הפוליטי במבצע "צוק איתן". אחרי הקיץ האחרון, זה המינימום שהציבור יכול לבקש.

דרור מזרחי vs. בנצי גופשטיין

עימות טלוויזיוני בתכנית ״פוליטיקה״ בערוץ 1 עם עודד שחר, שהתקיים ב- 26.8.2014 בין דרור מזרחי מצעירי מרצ לבין מנכ״ל ארגון להב״ה, בנצי גופשטיין. בפאנל השתתפו גם השר לשעבר יוסי ביילין, וחבר-הכנסת לשעבר הרב חיים אמסלם.

 

הקיצוץ הרוחבי והמדיניות החברתית כלכלית של ממשלת נתניהו-לפיד

לפיד מגיש את החשבון על מבצע "צוק איתן" לילדים ולנכדים של כולנו

הממשלה הצביעה השבוע על קיצוץ רוחבי של 2 מיליארד ש"ח בתקציב כל המשרדים.

חוץ מכמובן בתקציב משרד הביטחון, שכבר קיבל תוספת של 1.5 מיליארד כדי לממן את "מבצע צוק איתן". מתוך הקיצוץ, 690 מיליון ש"ח נלקחו מתקציב משרד החינוך.

בקיצוץ תמכו כמובן שר האוצר וכל יתר השרים מ"יש עתיד" שמתיימרים להיקרא "שרים חברתיים".

עם או בלי מלחמה, תקציב הביטחון עולה לנו כל שנה סכום בלתי נתפס של כ-70 מיליארד ש"ח. לא רק בשנת מלחמה, אלא ממש כל שנה, משרד הביטחון מבקש ומקבל תוספות של מיליארדים לתקציבו. והוא לא מסתפק בזה, אלא אוגר בנוסף רזרבות עתק בתקציבו. כך, למשל, בשנת 2013 אגר המשרד 6 מיליארד ש"ח בסעיפים לא מנוצלים, אחרי שביקש וקיבל במהלך השנה תוספות תקציביות של 12 מיליארד ש"ח.

כבר שנים שתקציב הביטחון שואב בשיטתיות את תקציבי המשרדים החברתיים. כבר שנים שבחסות הפחדות ודיבורי "אין-ברירה" ו"ביטחון לפני הכל", תקציב הביטחון המפלצתי מחסל את הביטחון האישי, הכלכלי והתזונתי של אזרחי ישראל, כשהוא גוזל מהם תרופות, מורים, כבישים בטוחים ותחבורה ציבורית סבירה.

 והאבסורד הכי גדול הוא שהראשונים להיפגע מהקיצוץ יהיו תושבי הדרום. אותם תושבים שסופגים כבר שנים את תוצאות מדיניות הקיפאון המדיני יהיו הראשונים לסבול ממדיניות הייבוש הכלכלי. תושבי הדרום, והפריפריה בכלל, מקבלים באופן שיטתי פחות שירותים ופחות תשתיות מתושבי המרכז, אותם שירותים ותשתיות שיצומצמו עוד במסגרת הקיצוץ הרוחבי.

ברור שמלחמה באה עם תג מחיר עצום, זו מציאות שחייבים להתמודד איתה. אבל השאלה היא איך, והדרך שהממשלה בחרה – קיצוץ גורף וחסר אבחנה בכל שירותי המדינה, היא התשובה הלא נכונה.

צריך להבין: קיצוץ רוחבי הוא לא מדיניות, אלא בריחה מאחריות. צעד כזה פוטר את הממשלה מהצורך לקבוע סדרי עדיפויות ולקבל החלטות קשות. הקיצוץ גם מוכיח שוב את חוסר היכולת של שר-האוצר, לפיד, לנהל מדיניות תקציבית רצינית, כאשר כהרגלו בקודש, הוא שם את האינטרסים הפוליטיים שלו לפני האינטרס של הציבור.

באמצעות קיצוץ רוחבי לפיד פוגע בכל השירותים שאין להם בעל בית בממשלה – בשירותי הרווחה, שחטפו קיצוץ עמוק של 62 מיליון ש"ח, בתקציב הרפואה הציבורית שאיבד 43 מיליון ש"ח, בתקציבי השיטור והכבאות שקוצצו ב – 51 מיליון ש"ח, ואפילו בהשקעות בסיסיות מעודדות צמיחה, כמו תקציבי פיתוח התחבורה הציבורית והתשתיות, שקוצצו בקרוב לרבע מיליארד ש"ח.

הדברים האלה נעשים על הגב של כלל הציבור בישראל, אבל בעיקר על חשבון השכבות המוחלשות, שתלויות יותר מכולם בשאריות מדיניות הרווחה שהיתה פה פעם; ברופאים ובאחיות שקורסים מתת-תיקצוב, ובמערכת החינוך הציבורית המתייבשת, שהמדיניות המרכזית שלה תחת הממשלה הזאת היא הרמת ידיים והתפרקות מאחריות.

הקיצוץ הרוחבי הוא החלטה שגויה לא רק בגלל המקומות שמהם הוא לוקח, אלא בגלל שהוא מאפשר לנתניהו וללפיד לא להסתבך עם המגזרים שמהם כן אפשר וצריך לקחת.

אנחנו מציעים אלטרנטיבה ברורה להחלטה הרעה הזאת.

זו לא גזירת גורל, וזו לא צריכה להיות ברירת המחדל .

יש מקורות תקציביים ברורים שאנחנו מצביעים עליהם כבר תקופה ארוכה, ושר האוצר שלנו מסרב לגעת בהם:

הם לא יעזו לשקול מאבק אמיתי בפטורים ממס. ב-2014 הממשלה חילקה, דרך החוק לעידוד השקעות הון, 7.4 מיליארד ש"ח, מתוכן מעל 5 מיליארד ש"ח למספר קטן של חברות ענק, כמו טבע, אינטל וצ'ק פוינט. הפטורים הולכים למי שיש לו פרוטקציות בממשלה.

הם לא מוכנים לבטל את ההטבות האדירות והתקצוב המיוחד שניתן למתנחלים, וגם לא מוכנים לגעת בקרוב ל-מיליארד ש"ח שהועברו השנה לחטיבה להתיישבות שמפתחת את הבנייה והתשתיות בשטחים, סכום שלבדו יכול היה לכסות מחצית מהקיצוץ הרוחבי.

הם לא מוכנים לרדת מהעץ שטיפסו עליו, ולבטל את תוכנית מע"מ אפס, לדיור לצעירים של שר האוצר.

הם לא מוכנים לאמץ מס חברות דיפרנציאלי שיכניס למשק 3 מיליארד ש"ח נוספים בשנה – צעד שלא דורש מאמץ, הצעת החוק שלי בנושא יושבת על שולחן הממשלה כבר הרבה זמן.

נתניהו ולפיד לא יעזו לקחת למשל 14 מיליון ש"ח ממנהלת הזהות היהודית המיותרת, כסף שהועבר אליה חוץ-תקציבית לפני פחות משנה כדי לשרת את פרויקט ההחזרה בתשובה הזה. או לגעת ב-47 מיליון ש"ח שאושרו רק לפני חודש ל"קירוב התנ"ך לציבור". יש דרכים אחרות לקרב את הציבור לרוח היהדות – למשל, ביטול התוכנית וסגירת מנהלת הזהות היהודית, והעברת הכספים לשירותי הרווחה. גם "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה.

הקיצוץ הרוחבי הוא לא מדיניות שקולה, אלא התחמקות מלקיחת אחריות, שמשרתת בעלי הון ואינטרסים צרים של שותפים קואליציוניים.

גם העלאת המסים בשלב זה תהיה צעד לא נכון. המשק נמצא היום על סף מיתון ואם רוצים לאושש אותו זאת תהיה טעות להקטין את ההכנסה הפנויה של משקי הבית. במקום זה צריך להקטין את היקף הפטורים ממס, ולהגדיל את הגירעון בצורה אחראית.

בתקציב 2015 הממשלה תחנוק אותו בהוצאה האזרחית.

לכן קיצוץ רוחבי בבסיס התקציב, שיופעל אוטומטית גם בשנים הבאות, ויפגע במדינת הרווחה זה לא קיצוץ חד פעמי למימון "צוק איתן".

המשמעות של קיצוץ רוחבי הוא צמצום נוסף של ההוצאה האזרחית הקטנה ממילא. ואפילו לא מדובר בקיצוץ חד פעמי למימון "צוק איתן" – מטבעו, קיצוץ בבסיס התקציב מופעל אוטומטית כל שנה, והפגיעה בשירותים צפויה להיות בלתי הפיכה.

ההאטה של ההוצאה הציבורית תהפוך את ישראל למדינת עולם שלישי, שבה העשירים חוגגים והציבור סובל, תוביל לריסוק המגזר הציבורי, לסיכון חייהם של מי שתלויים במערכת הבריאות הציבורית ולהעמקת העוני.

יש אלטרנטיבה – מדינת רווחה בישראל עדיין אפשרית, והיא צריכה להיות בנויה על ארבעה מרכיבים:

* מדיניות מקרו כלכלית חדשה – צריך להציב לצד יעדי צמיחה ואינפלציה גם יעדים לצמצום פערים, מיגור העוני והקטנת אי-השוויון בחברה הישראלית, שגדל לגבהים מדאיגים ומזעזעים בשנים האחרונות. ישראל היא שיאנית במדדי העוני ב- OECD.

* הורדת יוקר המחייה – הדרך לצמצום יוקר המחייה היא צמצום הריכוזיות ופתיחת השווקים בישראל לתחרות, וחיסול מועדון "השולחן העגול" שבו "יד רוחצת יד".

* מימוש אחריות המדינה לספק שירותים לאזרחים ולדאוג לקיומם בכבוד – חקיקת חוק יסוד זכויות חברתיות והקצאת תקציבים למימוש החוק.

* ודאגה לאדם העובד – הפסקת שיטת ההעסקה הפוגענית של עובדי קבלן. חיזוק ארגוני העובדים, והטלת סנקציות קשות על מעסיקים שפוגעים בזכות העובדים להתארגן.

המדיניות שנתניהו ולפיד מקדמים היום הופכת את החברה הישראלית מחברה סולידרית לחברה קניבליסטית.

הם מרסקים ומדכאים בשיטתיות את כל מנגנוני הערבות החברתית בישראל: העבודה הסוציאלית, בתי הספר הממלכתיים, מערכת הבריאות הציבורית, השיטור ושירותי החירום.

הם מעדיפים לשסות את אזרחי ישראל אחד בשני במאבק על מה שנשאר ממדינת הרווחה המתפוררת. בישראל 2014 של ממשלת הליכוד-יש עתיד שאדם לאדם זאב, והזאבים רעבים.

מה שמאפיין את ממשלת נתניהו הוא היעדר חזון, חוש צדק ומנהיגות כלכלית – זה מתכון לאסון. הקיצוץ הרוחבי הוא לא רק הפקרות, הוא גם תקדים מסוכן ונזק תקציבי לשנים קדימה.

חתירה פייסנית למדינה פלסטינית – אינטרס ישראלי מובהק

"צוק איתן" הוא הוכחה נוספת שהכרעת החמאס לא תהיה בשדה הקרב אלא במעשה דיפלומטי אמיץ ונועז. התנאים לפתרון מדיני בשלים היום יותר מאי פעם. חתירה פייסנית למדינה פלסטינית ריבונית בשיתוף ההנהגה הפלסטינית הפרגמטית היא אינטרס ישראלי מובהק

מאת: רון שביט
מינכן זה לא כאן

הסכמי מינכן 1938 עולים מדי פעם כאנלוגיה של פייסנות נואלת המביאה לאסון. לאחרונה היו שניסו להשוות בין פייסנות המעצמות כלפי גרמניה בוועידת מינכן לבין תהליכי ההסדרה של ישראל מול חמאס.

גרמניה הנאצית הייתה מדינה ריבונית עצמאית שביקשה להשליט אידאולוגיה פשיסטית קיצונית ורצחנית באירופה כולה. היטלר ניפץ את הסכמי ורסאי לרסיסים, התעצם צבאית וטריטוריאלית, סיפח את אוסטריה, איים בהשמדת העם היהודי והיווה איום גלובלי ממשי על שלום העם כולו. ניסיונות המערב ובעיקר בריטניה וצרפת לפייסו, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היו מעשה נאיבי, הואיל והכתובת התנוססה על הקיר באותיות של אש. הפייסנות הייתה גם ביטוי לאנוכיות. מדינות המערב לא אוו להסתבך במלחמה למען חבל ארץ רחוק (הסודטים בצ'כוסלובקיה). גורל היהודים עניין אותן כקליפת השום. ועידת אוויאן שהתכנסה חודשיים לפני ועידת מינכן ודנה בפליטות היהודית היא הוכחה ניצחת לאדישות רעה זו.

נחזור לימינו שלנו. החמאס מייצג אידאולוגיה פונדמנטליסטית מסוכנת ומאיימת. בשמה הוא הגיע למתקפה פרועה נגד אוכלוסייה אזרחית תמימה. מדובר בארגון טרור פושע הניזון מייאוש, ממצוקה ומחוסר אונים. הוא מתעצם גם מהיעדר תקווה מדינית ממשית מול הגורמים הפלסטינים המתונים שהמירו את כוונות הרובים בכוונות למשא ומתן.

רק לאחרונה נוכחנו שוב כי אין תוחלת במערכה צבאית, למרות מאזן העוצמה הברור. עדיין לא השכלנו להבין שמדינה דמוקרטית אינה יכולה לנצח ארגוני גרילה. היא יכולה להרתיע קמעה, היא יכולה להביא לשקט מוגבל. היא אינה יכולה להכריע. כאן דרוש מהלך מדיני חכם.

נכון. יש להביא להכרעת החמאס, אך מתחוור שלא תהיה זו הכרעה בשדה הקרב המתנהל ברחובות אזרחיים, אלא במעשה דיפלומטי אמיץ ונועז. התנאים לכך בשלים דווקא היום יותר מאי פעם. התעצמותם של הפלגים האיסלאמיים מאיימת על האוכלוסייה העזתית לא פחות משהיא מאיימת על האוכלוסייה הישראלית. לא ניתן להתעלם משינוי האווירה ברחוב הפלסטיני. במחקר שנערך על ידי מכון וושינגטון נמצא כי 70% מהפלסטינים תומכים בהידוק היחסים עם ישראל ובהתנגדות בלתי אלימה.

הנתון החשוב הזה מצטרף לנתונים היסטוריים נוספים: היעדר זליגת המאבק הפלסטיני לשטחי הרשות הפלסטינית והתייצבותן של מצרים וסעודיה כנגד חמאס. ממשלת ישראל לא תוכל עוד להתעלם ממשוואה פשוטה: קיומו של אופק מדיני מול הרשות הפלסטינית מתחזקת קואליציה ערבית-ישראלית משמעותית כנגד חמאס. כדרכן של משוואות היא פועלת גם בכיוון ההפוך: היעדר אופק מדיני צלול יטפח שוב את חמאס ויחליש את הקואליציה ההיסטורית הזו. במצב כזה המערכה העקרה הבאה היא רק עניין של זמן.

"צוק איתן" הוא הוכחה נוספת, אחת מיני רבות, כי הפתרון לא נמצא בשדה הקרב. בעוד מינכן הייתה פייסנות של בת יענה, הרי המזרח התיכון 2014 נמצא במקום אחר לחלוטין. הוא קורא לברית המתונים. החתירה הפייסנית למדינה פלסטינית ריבונית בשיתוף ההנהגה הפלסטינית הפרגמטית היא אינטרס ישראלי מובהק. היא נדרשת הן ברמה הביטחונית, הן ברמה הכלכלית אך לא פחות מכך גם ברמה הדמוקרטית-מוסרית. מינכן זה לא כאן.

ד"ר רון שביט הוא מומחה למנהיגות פוליטית ולפסיכולוגיה פוליטית

ראש ממשלת יש"ע

מתוך הבלוג של אביעד קליינברג:

המלחמה האחרונה התנהלה על פי התרגולת הקבועה: תחילה מופתעים (חמאס יורה טילים? מי היה מאמין), אחר כך מזועזעים (החמאס הוא אימפריה צבאית המאיימת על קיומנו), אחר כך כותשים (צה"ל מדגים שוב שהוא צבא גדול ולא ממש חכם) ומסבירים (הרג האזרחים הוא סביר. כמה בדיוק זה סביר? כמה שנהרגו), אחר כך מודיעים שחמאס ספג מהלומות קשות (הוא לא השיג שום הישג—מלבד ההישג העיקרי שאותו ביקש להשיג–ההישרדות), אחר כך מתכוננים לוועדת חקירה (עשינו הכול על פי התרגולת הקדושה). בין לבין זזים עוד צעד ימינה בתהליך הפיכת כל ביקורת על הממשלה-צה"ל ללא לגיטימית (כל "שמאל" הוא "רדיקלי", כלומר הזוי במקרה הטוב ובוגדני במקרה הרע). ממשלת נתניהו זכתה לשבחים רבים על היישום הקפדני של התרגולת הזאת. על אף אינספור הבטחות לחסל את הטרור, נתניהו, כמו קודמיו, לא כבש מחדש את עזה ולא חיסל את החמאס (מתינות). הוא גם לא הגן על זכותם של אזרחי ישראל לבקר את ממשלתם (ציונות) ולא הציע שום פתרון מלבד הזרמת עוד כספים לצה"ל (מדיניות). בעניין האחרון נתניהו הוא מן המהדרין שבמהדרין: על אף שהפריח במהלך המלחמה הבטחות סתומות למהלך מדיני (הסברה), מיד עם סיום הירי חזר ראש הממשלה למה שמהווה את עיקר המדיניות שלו מאז ומתמיד: הצב רשימה אינסופית של תנאים למשא ומתן ללא-תנאים, הכרז כי כל ויתור מדיני יסכן את מדינת ישראל, הודע ששום דבר לא בוער ובעיקר הרחב את מה שמהווה את לב מדיניותה של ישראל—מפעל ההתנחלויות. נאומי הניצחון התפלים עוד באוויר והממשלה הכריזה על עוד הפקעה (הפעם של 4000 דונם בגוש עציון "כתגובה על רצח הנערים" וכמסר לאבו מאזן לשכוח מכל מחשבה על הסדר).

כי תותחים או לא תותחים, יש "מפעל" אחד שלעולם אינו שובת. אנחנו נלחמים למענו ובשמו. הוא מייצר הפקעות ו"התחלות בנייה" וכבישים עוקפים וסגרים ומחסומים—עוד ועוד מבצעים (מלחמות?) להפרחת "השממה" שמעבר לקו הירוק. ולא רק את השממה מפריחים שם, מפריחים גם סיסמאות נבובות על ביטחון: כל בעיות הביטחון של ישראל, מתברר, נגרמו בגלל הנסיגה מיישובי גוש קטיף—יישובים, להזכירכם, שהיו מובלעת בתוך רצועת עזה ותרומתם לביטחון אפס מאופס. ממשלת ישראל למדה את הלקח: היא לעולם לא תיסוג עוד משום יישוב שקידשה מועצת יש"ע. ולא רק כספים נשפכים, בניצוחו של החבר החרוץ ניסן סלומינסקי מוועדת הכספים, אל הבור חסר התחתית של המועצה קדושה, אלא גם שמן זית זך מאד—על אהבת ישראל (אהבת "ישראל הגדולה" ולעזאזל כל שיקול אחר) ועל סולידריות (אנחנו, אנחנו ואנחנו) ועל ראיית הנולד (התכוננו למלחמה הבאה הבאה עלינו לטובה).

בנימין נתניהו מבין שלמדיניות שאותה הוא מקדם יש מחיר כבד. הוא מבין שנפתחה בפנינו אופציה מדינית חסרת תקדים להשתלב בברית של הכוחות המתונים, בתמיכת העולם כולו. ואף על פי כן הפחדנות, השמרנות, השיקולים הפוליטיים הפנימיים—ובעיקר הדבקות בחלום ארץ ישראל הגדולה—גורמים לו להצטרף לחזית הסירוב. כל הסדר מדיני יחייב ויתור על החלום. נתניהו לא מוכן להתעורר מן החלום הזה. בהיעדר יוזמה יבואו נידוי והוקעה ובידוד ומלחמות. לא נורא. ארץ ישראל נקנית בייסורים. בימים אלה ירד האסימון אפילו לציפי לבני הממלכתית כל כך: צריך נס כדי לגרום לנתניהו לצאת לדרך מדינית. אלא שאין לסמוך על הנס. צריך לפרק את הממשלה הזאת בהקדם האפשרי.

התפרסם בידיעות אחרונות 3.9.14

דיון ראשון מסוגו על ההזדמנויות המדיניות ביום שאחרי 'צוק איתן'

 

ח"כ ניצן הורוביץ, יו"ר השדולה לשיתוף פעולה אזורי בכנסת, יוזם (מחר – יום ד') דיון ראשון מסוגו על ההזדמנויות המדיניות בעקבות המלחמה בעזה, תחת הכותרת "אופק מדיני – הלכה למעשה".

האירוע יתקיים באוניברסיטת תל-אביב בשיתוף ״מיתווים״ המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית ומרכז ״מולד״ להתחדשות הדמוקרטיה.

באירוע ישתתפו חוקרים מובילים, חברי כנסת, דיפלומטים עיתונאים ופרשנים. בין משתתפי הכנס: דב וייסגלס, פרופ. אלי פודה, תא"ל במיל. גדי זהר, גרשון בסקין, ח"כ זהבה גלאון, ח"כ עמר בר לב, מואב ורדי, ערן זינגר ועוד.

הדיון יתמקד בסיכויים למימוש יוזמת השלום האזורית המבוססת על שיתוף אינטרסים עמוק בין ישראל לבין הגורמים המתונים בעולם הערבי. על פי היוזמה האזורית יחודש התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית על תכנית שתי המדינות ובמקביל ייכונו יחסים בין ישראל לבין מדינות ערב.

ח״כ ניצן הורוביץ: ״יש סכנה אמיתית וקרובה לחידוש האש בעזה, אם לא תהיה התקדמות להסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית.

ישראל חזרה למצב בו היתה לפני הלחימה. מבחינה זו צוק איתן הוא מחדל מדיני של נתניהו. הדרך לשינוי המציאות עוברת במצרים, בירדן, באירופה, בארה"ב וברמאללה. ישראל לא לבד. יש לה בני ברית עם זהות אינטרסים אל מול הכוחות הקיצונים באזור. אולם חלון ההזדמנויות למימוש היוזמה האזורית הוא מוגבל בזמן. בהיעדר התקדמות – האלימות שוב תרים ראש״. 

ד"ר נמרוד גורן, יו"ר מיתווים: "ההתפתחויות במזרח התיכון אכן מציבות בפני ישראל הזדמנויות חדשות ואופק מדיני. אולם, מימושם מותנה במדיניות-חוץ ישראלית אחרת, שתשים את קידום השלום ושיתוף הפעולה האזורי בראש סדר העדיפויות. ישראל צריכה לשנות את מדיניותה כלפי ממשלת האחדות הפלסטינית ולהסכים לנהל משא ומתן עמה, וישראל צריכה להיענות בחיוב לתמריצים האזוריים לשלום מהם היא התעלמה עד כה – יוזמת השלום הערבית והצעת האיחוד האירופי לשדרוג חסר תקדים ביחסים עם ישראל. ללא התקדמות בתהליך השלום, מעמד ישראל באזור ובעולם יוסיף להיחלש."

מיכאל מנקין, מנכ"ל מרכז מולד: "'צוק איתן' היה כשלון אסטרטגי ידוע מראש, והוכיח שוב את קריסת קונספציית "ניהול הסכסוך" של נתניהו, שמאמין כי לא ניתן לפתור את הסכסוך, אבל ניתן "לנהל" אותו על אש קטנה לאורך שנים. דווקא  בגלל שהקונספציה של ראש הממשלה קרסה, על השמאל להציע קונספציה חלופית שתתמודד עם הפחדים והתקוות של הציבור הישראלי"

הדיון ישמש בסיס לגיבוש מסמך עקרונות למדיניות חלופית.

200 דירות הם טיפה בים

 

"200 דירות הם טיפה בים", כך אומר ח"כ אילן גילאון (מרצ), יו"ר משותף בשדולת הדיור בכנסת,  "זה מעט מדי, מאוחר מדי ובטח שלא נותן מענה למחסור החמור בדיור ציבורי. רשימת ההמתנה הארוכה לדיור ציבורי מגיעה לכ- 30 אלף עולים קשישים ועוד כ- 2,500 ותיקים. ההמתנה ארוכת השנים מרוקנת מתוכן את הזכאות לדיור ציבורי בישראל. מי שאומר שכמה מאות בודדות של דירות ישנו משהו למאגר הדיור שיובש עשרות שנים טועה ומטעה במזיד".

ח"כ גילאון הוסיף: "מחוקק חוק הדיור הציבורי רן כהן ואנוכי נאלצנו לעתור לבג"ץ בדרישה ליישם את חוק הדיור הציבורי כלשונו משני היבטיו: רכישת הדירות על-ידי הזכאים ורכישה מחודשת של דיור ציבורי. על משרד השיכון לגייס חזרה את 2.5 מיליארד הכספים שנגנבו מהדיור הציבורי ולהשקיעו בהגדלת המלאי לאלתר".

נתניהו חייב לפרסם את ההסכם עם החמאס

יו"ר מרצ, זהבה גלאון, פנתה היום, 2.9.2014, לראש הממשלה, בנימין נתניהו, בבקשה שיפרסם באופן פומבי את עקרונות ותנאי הסכם הפסקת האש שנחתם בין ישראל לבין חמאס".

גלאון: "מדובר בהסכם הפסקת אש ארוכת טווח, אשר תוכנו ועקרונותיו לא רק שישפיעו על איכות החיים של תושבי הדרום, אלא עלולים אף להשפיע בסוגיות של חיים ומוות, הן של תושבי ואזרחי ישראל והן של חיילי צה"ל.

"כראש ממשלה יש בידיך כוח רב. הממשלה בראשותך יכולה להורות על גיוס צבאי, לפתוח במלחמה, ולשלוח חיילים לקרב. כוח זה מחייב אותך גם במתן דין וחשבון לאזרחי ישראל. ברור הוא כי הציבור אינו לוקח חלק פעיל בהחלטה על הפסקת האש ואינו שותף בניסוח התנאים לה, אולם, לאחר שזו כבר הושגה, אין מניעה לפרסם את ההסכם ולאפשר דיון פומבי אמתי בתכניו והשלכותיו".

גלאון מתייחסת במכתבה לפרסומים בכלי התקשורת לפיהם ראש הממשלה הביא את תנאי הפסקת האש לידיעת חברי הקבינט ודיווח עליהם בדיעבד לחברי ועדת החוץ והביטחון, ומציינת כי "לא ניתן להסתפק רק בדיווח שהועבר על ידך בפני וועדת החוץ והביטחון, וזאת לנוכח החשיבות הציבורית הגבוהה וההשלכות העמוקות שישנן ועוד יהיו לתנאי הסכם זה. מן הראוי כי פרטיו יובאו לידיעת הציבור".

מכתב_לרוהמ1 מכתב_לרוהמ2

 

קיצוץ רוחבי הוא לא מדיניות אלא בריחה מאחריות

הממשלה הצביעה אתמול (31.8.2014) על קיצוץ רוחבי של 2 מיליארד ש"ח בתקציב כל המשרדים (חוץ ממשרד הבטחון, שקיבל תוספת של 1.5 מיליארד) כדי לממן את מבצע צוק איתן. 690 מיליון ש"ח מתוכם הם קיצוץ בתקציב משרד החינוך. זה ברור שהמלחמה הזאת באה עם תג מחיר עצום וזו מציאות שצריך להתמודד איתה, אבל השאלה היא איך, והדרך שהממשלה בחרה – קיצוץ גורף וחסר אבחנה בכל שירותי המדינה – היא התשובה הלא נכונה.

צריך להבין: קיצוץ רוחבי הוא לא מדיניות אלא בריחה מאחריות. הוא בריחה מאחריות כי הוא פוטר את הממשלה מהצורך לקבוע סדרי עדיפויות ולקבל החלטות קשות. הוא מאפשר לנתניהו וללפיד לפגוע בשירותים שאין להם בעל בית בממשלה – בשירותי הרווחה שחטפו עכשיו קיצוץ עמוק של 62 מיליון ש"ח, מתקציב הרפואה הציבורית שאיבד 43 מיליון ש"ח, מתקציבי השיטור והכבאות שקוצצו היום ב – 51 מיליון ש"ח, ואפילו בהשקעות בסיסיות מעודדות צמיחה, כמו תקציבי פיתוח התחבורה הציבורית והתשתיות, שקוצצו היום בקרוב לרבע מיליארד ש"ח. כל הדברים האלה נעשים על הגב של כלל הציבור בישראל, אבל בעיקר על חשבון השכבות החלשות, שתלויות בשאריות מדיניות הרווחה שעוד נשארו, ברופאים ובאחיות הקורסים, ובמערכת החינוך הציבורית המתייבשת, שהמדיניות המרכזית שלה תחת הממשלה הזאת היא הרמת ידיים והתפרקות מאחריות.

הקיצוץ הרוחבי הוא החלטה שגויה לא רק בגלל המקומות שמהם הוא לוקח אלא בגלל שזה הפתרון שמאפשר לנתניהו ללפיד לא להסתבך עם המגזרים שמהם כן אפשר וצריך לקחת. יש מקורות תקציביים ברורים שאנחנו מצביעים עליהם כבר תקופה ארוכה, ושר האוצר שלנו מסרב לגעת בהם: הם לא יעזו לשקול מאבק אמיתי בפטורים ממס לחברות הגדולות במשק שעולים לנו במיליארדי שקלים רבים כל שנה. הם לא מוכנים לאמץ מס חברות דיפרנציאלי שיכניס למשק 3 מיליארד ש"ח נוספים בשנה – צעד שלא דורש מאמץ, הצעת החוק שלי הרי יושבת על שולחן הממשלה כבר הרבה זמן. נתניהו ולפיד לא יעזו לקחת למשל 14 מיליון ש"ח ממינהלת הזהות היהודית המיותרת, כסף שהועבר אליה חוץ-תקציבית לפני פחות משנה כדי לשרת את פרוייקט ההחזרה בתשובה הזה. הם לא מוכנים לגעת בקרוב ל – 900 מיליון ש"ח שהועברו השנה לבניה מיותרת בהתנחלויות ויכולים לבדם לכסות מחצית מהקיצוץ הרוחבי. ועוד לא דיברנו על 47 מיליון ש"ח על פני חמש שנים שאושרו רק לפני חודש ל"קירוב התנ"ך לציבור". הנה דרך לקרב את הציבור לרוח היהדות: בטלו את התוכנית והעבירו את הכסף שיועד לה לשירותי הרווחה. בכל זאת, "ואהבת לרעך כמוך" הוא גם כן כלל גדול בתורה.

הקיצוץ הרוחבי הוא לא מדיניות שקולה אלא התחמקות מלקיחת אחריות שמשרתת בעלי הון ואינטרסים צרים של שותפים קואליציוניים. אנחנו מציעים אלטרנטיבה ברורה להחלטה הרעה הזאת. זו לא גזירת גורל, וזו לא צריכה להיות ברירת המחדל.

זהבה גלאון