דרושה: תוכנית גדולה, מרחיקת-ראות, נדיבה.

"ערב טוב. עמדתי פה שלשום, בכּיכר, בְהפגנת התמיכה בתושָבי הדרום. באתי להיות איתם ולהקשיב להם כשסיפרו על חייהם הקשים. היו פה דוברים רבים, ורובם אמרו דברים מרגשים ונכוחים, וכולם אמרו בעצם דבר אחד- ככה זה לא יכול להימשך.

הקשבתי גם לאלה שזעקו פה במר-ליבם שצריך 'לתת לצה"ל לנצח", ולחסל את חמאס, וחשבתי שהם – אנשים מפוכחים ומנוסים שכמותם – יודעים כבר שבַּנסיבות הקיימות, הרצון הזה שלהם לא יתממש, ושכל מה שהתרחש במלחמה הזאת מעיד על כך; אבל איש אינו מראֶה להם דרך אחרת, ושום תקווה לעתיד טוב יותר, ולא נותר להם אלא לזעוק שוב ושוב, בייאוש גובר והולך, כמו רבים כל כך בישראל, "תנו לצה"ל לנצח".

צילום: אביב נוה

אין תמונת ניצחון במלחמה הזאת, של אף צד. יש רק מראות של הרס והרג, וסבל שלא יתואר. כל תמונה משדה הקרב האומלל הזה היא, בסופו של דבר, תמונה של תבוסה עמוקה של שני עמים, שגם אחרי מאה שנות סכסוך מסוגלים לדבר זה עם זה כמעט אך ורק  בשפת האלימות והשנאה.

בנסיבות הקיימות, בַּמגבלות הקיימות, מגבלות הכוח, והמוסר, והלחץ הבינלאומי, אין פתְרון צבאי לסכסוך בין ישראל וחמאס. אין פתרון צבאי שיביא קץ לסבלם של תושָבי הדרום ולחרדה האיומה שבה הם חיים, ואין פתרון צבאי לַמצוקה הבלתי אנושית של הפלסטינים בעזה. בְּמילים פשוטות: עד שלא תיפתר תחושת המחנק של תושָבי עזה, גם אנחנו בישראל לא נוכל לנשום לרווחה, לא נוכל לנשום בשתי הריאות.

ולכן בַּמשא ומתן שיתחדש מחר בקהיר, אחרי שישראל תעמוד, כפי שצריך, על דרישות הביטחון הנחוצות לה כדי שאנשי שדרות ונחל-עוז יוכלו לחיות חיים שלווים ובטוחים, ואחרי שתתבע מחמאס להתחייב להפסיק גם את פעולות הלוחמה נגדה וגם את ההכנות לפעולות בעתיד, ישראל חייבת להציע לפלסטינים ברצועת עזה הצעות שיהיו גדולות ומשמעותיות יותר מסך כל פרטיהן.

לא עוד הסכם מוגבל ומקומי של הפסקת אש, אלא מתווה לשינוי היחסים בין הצדדים. תוכנית גדולה, מרחיקת ראוּת, נדיבה, שיהיו בה הצעות מעשיות לשיפור מהיר של חיי התושבים ברצועה, ושל מה שיכול להחיות בהם את התקווה לעתיד טוב יותר, ושיעניק להם תחושה של כבוד עצמי, כבוד אנושי.

אז אפשר כמובן להתמקח על כל סָעיף קטן בהסכם, על עוד עשר או פחות עשר משאיות עם סחורה שייכנסו במעברים, על עוד קילומטר או שניים של איזור דיג; אבל מה שחייב להשתנות כעת, אחרי המלחמה, הוא רוח הדברים,  ובעיניי- זאת אחת הסיבות העיקריות שבגללן התכנסנו כאן הערב: להזכיר לאלה שנושאים-ונותנים בשמנו עם הפלסטינים בקהיר, שגם אם היום תושָבי רצועת עזה הם אויבים, הרי שלעולם הם יהיו שכנים: לעולם נחיה זה לצד זה, ולַעובדה הזאת יש משמעות, כי מפַּלְתו של השכן שלי היא לא בהכרַח נצחוני. וטובתו של השכן שלי היא, בסופו של דבר, טובתי.

אבל יותר מכל, התאספנו כאן הערב כדי להשמיע את התביעה, שהסָעיף המרכזי בהסדר, שאותו מנסים לגבש כעת בקהיר, יאמר בזו הלשון: מיד לאחר שהפסקת האש תתייצב, ישראל והרשות הפלסטינית, המיוצגת ע"י ממשלת האחדות הפלסטינית, יפתחו בשיחות ישירות שמטרתן להביא לשלום בין שני העמים.

צילום: אביב נוה

ככה, במילים האלה. בלי להסס ובלי לגמגם, בלי אבל ובלי אולי. הצהרת כוונות ברורה וחותכת, של שני הצדדים.

אם אחרי מלחמה כזאת, אחרי מורְאותיה ואחרי תוצְאותיה, ישראל לא תיזום מהלך כזה, אפשר להבין זאת רק כך: שישראל מעדיפה את הוודאות של מלחמות חוזרות ונשנות על פני הסיכון המסוים שכרוך בוויתורים בדרך לשלום; ושמִי שמנהיג את ישראל כיום לא מוכן, או לא מעז ללכת בְדרך השלום, מפני שהוא פוחד לשלם את מחירה, ובעיקר את מחיר הנסיגה ומחיר פינוי ההתנחלויות.

רגע ההכרעה הזה יגיע אולי מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, או בחודש הבא, אבל ייתכן שלפתע נגלה שהוא קרוב מאוד, והוא יהיה מעין נייר לקמוס, שיאמר לנו באופן הכי חותך: כן או לא. האם ישראל מנסה בכל כוחה להגיע לשלום, או שהיא בוחרת בעוד מלחמה?

שמונים ושניים אלף אנשי מילואים השתתפו במלחמה. כמה מהם אולי נמצאים היום אתנו כאן, כאזרחים. שוב ושוב שמענו אותם אומרים לַמצלמות ולמיקרופונים: ניפגש בסיבוב הבא, בעוד שנה או שנתיים גג.

A-133

האמירות האלה שלהם שוברות לב. לַאנשים הצעירים האלה ברור – במין וודאות מעוררת חלחלה – שבמוקדם או במאוחר הם שוב יוטלו אל התופת הזאת.

נורא, בעיניי, לשמוע אנשים צעירים, שכל חייהם לפניהם, אנשים שהיו אמיצים דים להיכנס לבתים ממולכדים ולמנהרות תופת, לשמוע איך הם מוכנים לקבל, כגזירה משמיים, שחייהם רק מושאלים להם עד מועד התשלום הבא.

ונורא לא פחות לראות איך ישראלים רבים כל כך מסתפקים בַּפּסיביות המכוּונת והמחושבת של ממשלה, שבמשך שנים ארוכות כמעט אינה עושה דבר כדי לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים.

ואיך זה שאנחנו, בנים ואזרחים של מדינה, שבכל תחום אחר של חייה היא נועזת, יוזמת, יצירתית, פורצת-דרך; דווקא בַּתחום הגורלי ביותר לקיום שלנואנחנו מסכימים להיות משת"פים של ייאוש וחידָלון?

הגיע הזמן להתעורר. המלחמה הזאת חשפה לעינינו, באופן חריף יותר מאי-פעם, את התהליכים המסוכנים שעוברים על ישראל- בגלל הייאוש והחרדה ותחושת חוסר המוצא. הגיע הזמן שנתעורר ונבין שבַזמן שישַנּו התרחשו פה דברים. הלאומנות והפנאטיות והגִזענות פרצו בבת אחת אל פני השטח. הן הצליחו להשליט במהירות, בְמרחבים ציבוריים רבים, את שלטון הדיקטטורה של הפחד. אף מילה אחת של גינוי לא נאמרה, לא מפי ראש הממשלה ולא מפי אף שר בכיר. יהיה קשה מאוד לרסן את כוחות האופל האלה. הם כבר כאן. כבר יש להם קיום, ושפה, ויש להם גייסות. אם מנהיגי הימין מאמינים שיוכלו לשלוט בעוצמתו של הגל העכור הזה, על פי האינטרס המיידי והצר שלהם, הם טועים: מהר מאוד הם עתידים לגלות שהגל הזה יפנה נגדם, מרגע שיסרבו לזרום אתו.

Kahal_3

ואליהם מצטרפים עוד גורמים, שגם מזִינים אותם וגם יונקים מהם: פערים חברתיים עצומים, מרירוּת בגלל עוני וקיפוח של שנים. שחיתות של אנשי שלטון תאבי בצע; כל אלה יוצרים אווירה של התפרקות החישוקים שאמורים להחזיק ביחד חברה בריאה. כל אלה הם המנהרות שחותרות תחת הדמוקרטיה השברירית של ישראל. ואלה בדיוק התופעות והתהליכים שעלולים, בתוך זמן לא רב, להפוך את ישראל ממדינה מתקדמת, שפניה אל העתיד, לכת קיצונית, מיליטנטית, שונאת זרים, מוחרמת, מסתגרת.

וכאן אני רוצה לומר משהו לאלה שכבר חודש וחצי מתלהמים גבוהה גבוהה על ה'חוסן לאומי' שלנו: חוסן לאומי הוא, בין השאר, ההבנה שאזרחי ישראל הערְבים נמצאים בימים האלה במצוקה קשה מאוד: הם רואים את בני עמם נהרגים ונפצעים באלפיהם. לפעמים אלה בני משפחותיהם ממש. ולפעמים מי שיורה בבני משפחותיהם הוא בנו של מנהל המפעל שלהם או בנו של הפועל שעובד לידם. כל מי שמתהדר בכך שאנחנו – הישראלים-היהודים – הננו העם הכי אנושי, הכי רגיש למצוקות בני האדם באשר הם, שיסביר לי איך אנחנו מתעקשים למנוע מאזרחי ישראל הערבים, הרופאים והאחיות שאנחנו מטופלים אצלם בבתי החולים, והעובדים-הסוציאלים, והמוסכניקים והסטודנטים והטבחים והאמנים והבנאים, אלה שאיתם אנו חיים, ועובדים ולומדים, איך זה שאנחנו מסרבים לתת להם, לפחות, את זכות הצעקה? עד כדי כך חלוש החוסן הלאומי שלנו, שהוא לא יכול להכיל את הביטוי האנושי לתחושות הזעם והאבל האלה?

צילום: אביב נוה

אתם שכאן בכיכר, ורבים רבים בבית – מכל הדעות, מכל המפלגות, מכל האמונות. אתם, שחייכם קשורים וּשזורים בחייה של מדינת ישראל; שבעיניכם היא המקום המשמעותי ביותר לחיות בו ולגדל בו ילדים; אתם שאולי משתייכים כיום לרוב הפוליטי השולט, אבל מרגישים שהולכת ונוצרת פה טעות גדולה, בקנה מידה היסטורי; אתם שרואים בעיניים כלות, איך במו ידינו ובמו אדישותנו אנחנו הולכים ומאבדים את הבית, מאבדים אותו לַקנאוּת וּלַשִנאה הפנימית, שתוקעות אותנו במין תיק"ו משתק כבר כמעט 50 שנה, תיק"ו שמונע מאיתנו אפילו להציל את עצמנו –

אליכם מופנים הדברים האלה: האזעקה שמשמיעה באוזנינו המלחמה האחרונה אומרת לנו שכעת צריך ליצור שותָפויות חדשות, שיתעלו מעל לאינטרס המצומצם והצר של כל מגזר ומגזר. צריך ליצור שותָפויות ובריתות עם כל מי שמבין את גודל הסכנה שנשקפת לישראל, גם אם הוא בא ממחנה פוליטי אחר.

מרצ

אני מאמין שיש כאן, עדיין, מסה קריטית של אנשים, אנשי השדרה המרכזית הרחבה של ישראל, אנשים מימין ומשמאל, חילוניים ודתיים, יהודים וערבים, אנשים מכל העדות ומכל שְכבות העם, אנשים שסולדים מאלימות ומקיצוניות, אנשים של חוכמת חיים וחוכמת פשרה, אנשים מתל אביב ומעופרה ומאשקלון ומירושלים ומסח'נין ומבאר שבע, שמסוגלים להתאחד, באופן מפוכח ובלי אשליות, סביב שָלוש ארבע נקודות הסכמה, למשל- שישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי, ושהיא מדינה דמוקרטית, ושכל אזרחיה שווי זכויות לחלוטין, ושהיא תעשה כל מאמץ לפתור את הסכסוך עם שכניה; שלוש ארבע נקודות, שהן לב העניין. מין מבחן "שיבולת" כזה, שעל פיו יגדיר כל אזרח ישראלי היכן הוא עומד, ולאיזה מחנה הוא באמת שייך.

אם תצא מהערב הזה קריאה כזאת, ואם היא תיפול על אוזניים קשובות, ואם היא תצבור כוח, ותגייס אנשים – אולי גם המנהיגים ונבחרי הציבור בארץ יתחילו להפנים את ההזדמנות שנוצרה, ויתחילו למקם את עצמם על פי הקווים החדשים.

זאת הברירה שעומדת לפנינו אחרי המלחמה האחרונה. זאת הבחירה".

נאומו של דוד גרוסמן בהפגנת השלום בכיכר רבין 

17.08.2014

דויד גרוסמן ©

צילום: אביב נוה

A-76

A-25

A-22

A-10