חברה פעילה במרצ וגם ב"גוש שלום" / שיחה עם הפסיכולוגית זיוית אברמסון מתל אביב, חברת ועידת מרצ

 היא הצטרפה למחנות העולים ולמדה בתיכון חדש, בתקופה שטוני הלה, הייתה המנהלת המיתולוגית שלו. בתקופת טוני, אומרת זיוית, בית הספר התיכון עסק לא רק בלימוד חומר, אלא גם בחינוך, בהקניית ערכים.
בצה"ל שירתה זיוית במצודת אילת, בחיל כללי. מאוחר יותר, למדה באוניברסיטת תל אביב פסיכולוגיה ופילוסופיה, קיבלה תואר מ.א בפסיכולוגיה והפכה מאז לפסיכולוגית העוסקת בטיפול, הוראה והדרכה. עתה היא שוקדת על הדוקטורט שלה בפילוסופיה. זיוית מתמקדת בצד הפילוסופי בתיאוריה של אלפרד אדלר בהשוואה לפילוסופיה של סארטר. עובדת במסגרת מכון אדלר בתל אביב למעלה משלושים שנה. נוסף לכך השתלמה בטיפול מיני אצל ד"ר צוקרמן. זיוית גם כתבה ספרים בתחום עיסוקה המקצועי. ספרה האחרון: "לומדים זוגיות" בהוצאת מודן.
בן זוגה המנוח היה הפסל מתניה אברמסון בן המושבה כנרת.
עד מלחמת ששת הימים, מספרת זיוית, לא היה אצלם בבית עיתון עברי אלא עיתון בשפה הגרמנית והיא לא התעניינה בנעשה בישראל. בעיצומה של מלחמת ששת הימים, היא נסעה במכונית עם מכרים ולפתע הודיעו ברדיו שהכותל בידינו. זיוית אמרה שהיא לא מבינה מה השמחה הגדולה על הכותל המערבי כשבכל רגע נהרגים עכשיו אנשים. הנוסעים הגיבו קשה מאד לדבריה ואחד מהם אמר לה, שאם זה מה שהיא חושבת, אין לה מה לחפש כאן בארץ. זה היה הרגע בו הבינה שהיא בעמדת מיעוט.
אחרי המלחמה הופתעה מאד מדברי משה דיין שהוא מחכה לטלפון מהערבים, במקום לטלפן בעצמו ולהציע להם להחזיר להם את השטחים תמורת שלום. מאז ואילך התחילה לקרוא עיתון, הצטרפה לתנועה לשלום ולביטחון ואחר כך עברה דרך שלי, מוקד, אורי אבנרי וכד' עד שבסופו של דבר הגיעה למרצ. במקביל הצטרפה לקבוצתו של אורי אבנרי "גוש שלום", בה היא חברה עד היום. זיוית אומרת שהייתה רוצה שמרצ תפעל באותו כיוון שאורי אבנרי פועל, כלומר בכיוון של מאבק נמרץ, תקיף ואקטיבי למען סיום הכיבוש וסיום השליטה על הפלשתינים, שאנו עושים כלפיהם עוולות אין סופיות. הנגד של מה שהיא רוצה שמרצ תפעל: נגד הכיבוש, נגד ההתנחלויות, נגד כל גילוי וביטוי של כוחנות ואלימות מצידנו. הבעד שהיא דורשת שמרצ תפעל למענו הוא יצירתיות בלתי פוסקת בהפעלת הצעות ואמצעים להקלת סבלם של הפלשתינים, בטיפוח ערוצי הידברות והבנה בין שני העמים, ביצירת מוטיבציה חיובית אצל שני הצדדים להשגת שלום. וכמובן בקידומו.
ש: זיוית, אני מבקש שתסבירי לי, מדוע אם כל כך טוב ויפה, אז מדוע זה נראה כל כך רע? מדוע מתבדחים שאת אורי אבנרי ואנשיו מ"גוש שלום" ניתן למצוא בתא טלפון אחד?
זיוית: יש לכך כמה תשובות. כמטפלת בזוגות שנמצאים בקונפליקט אני רואה דמיון רב בין הקשיים ביחסי זוג לבין הקשיים ביחסי עמים, הבעיה העיקרית ביחסי אנוש היא אולי היכולת הנמוכה כל כך של אנשים לראות את הדברים מנקודת מבטו של האחר. למשל, אלה מאתנו שהכי תוקפנים, הכי המומים מהניסיונות של הפלשתינים לפגוע בנו ולהתנער מן הכיבוש, הם אותם האנשים המספרים בגעגועים ובגאווה על פעולות הטרור שלהם נגד האנגלים. הם לא מדמיינים את מצבו של האחר. הם לא רואים שאילו היו שליטים זרים מציבים מחסומים בדרכם, נאמר מחדרה לנתניה, הם היו אוחזים מיד באמצעים של כוח כדי לפגוע בשליט.
שנית, השקפת העולם הכוחנית שהפכה כל כך נפוצה בימינו. מדובר במחלה של יחסי אנוש. זוהי התפיסה הגורסת שבעיות פותרים באמצעות כוח כשההנחה היא שדברים נחתכים רק על פי הקריטריון של מיהו החזק שגובר על מי שיש לו פחות כוח. או שמתגשמים הרצונות של צד אחד או של הצד השני. המנצח קובע. אבל לאמיתו של דבר, עד שלא מוצאים פתרון שמניח לשני הצדדים גם סיפוק וגם כבוד לא יכולה לשרור הרמוניה.
ש: תשובתך איננה עונה על שאלתי. הרי בכל זאת ישנם לא מעט ארגוני שלום אחרים כולל מרצ, הנאבקת לא רק על השלום אלא גם על שינוי פני החברה ועל גופים כאלה, לפחות לפי שעה, לא מתלוצצים שאפשר למצוא את כולם בתא טלפון אחד.
זיוית: ההנחה שלי ושל החושבים כמוני, שפתרון לקונפליקט אפשרי רק במצב שבו שני הצדדים יקבלו ויסכימו עליו, טרם התקבלה בציבור הרחב. צריך להסביר גישה זו ולהיאבק עליה. למשל, שהקסאמים על שדרות ועוטף עזה לעולם לא ייפסקו בעקבות הפעלת הכוח של צה"ל, אלא רק כשתושג הסכמה בין שני הצדדים, ע"י השגת הסדר שישביע את רצונם הן של הישראלים והן של הפלשתינים.
ש: מותר לשאול אותך במי תמכת בפריימריס, שהתקיימו אצלנו, במרצ, ב- 18 במרץ השנה?
זיוית: בח"כ זהבה גלאון.
ש: מדוע?
זיוית: ראשית מפני שכמעט רק אותה שומעים מדי יום ביומו. מג'ומס, שנבחר ליו"ר, אינני שומעת דבר. ממש דממת אלחוט. מין פסיביות שכזו. לעומתו ולעומת שאר הח"כים שלנו זהבה היא פעילה ומפעילה. שנית, זהבה הייתה היחידה שהתנגדה מההתחלה למלחמת לבנון השנייה, כל שאר חברי הכנסת של מרצ תמכו במלחמה האומללה הזו ואתה מבין שעמדתי היא כעמדתה. אני רוצה שהיא תנהיג את מרצ.
ש: האם אינך חושבת, למשל, שעדיפה הגישה שגורסת שהעיקר הוא לא לגנות את הכיבוש, אלא לסיים אותו. פירושה של גישה זו והתרגום המעשי שלה הוא שצריך לשאול את עצמנו מה הם התנאים שיאפשרו את סיום הכיבוש וברור שהתנאי הראשון לכך הוא יצירת ובניית כוח פוליטי שלא יסתופף בתא טלפון, אלא שיוכל להטות את כפות המאזנים בממשלת מרכז שמאל. ואז צריך להמשיך בשרשרת הלוגית של השאלות, כיצד בונים את הכוח הזה והאם אין בנייתו מותנית בכך שמפלגה החותרת לשלום, גם תשכיל למצוא נתיבות ללבו של העם?
זיוית: זהו נושא לשיחה נוספת.

שוחח ורשם: נחום שור.