מרצ מתברכת ביושר ובחזון של חבריה / שיחה עם יוחנן ביין, לשעבר שגריר ישראל באו"ם (ובמדינות נוספות)

 נולד בשנת 1929 בגרמניה, ועם עלות הנאצים לשלטון, בשנת 1933, היה ל'פלסטינ', כשכל המשפחה, שהייתה משפחה ציונית פעילה, עלתה לארץ ישראל. הם נעזרו ב'תכסיס' שהיה מקובל אז: כשבעלי אמצעים קיבלו סרטיפיקט לעלייה לארץ, הם העבירו את הסכום הדרוש, אלף לירות סטרלינג, מאח לאח – וכך עלו לארץ כל ששת האחים והאחיות וההורים. אביו של יוחנן, ד"ר אלכס ביין, כתב אז את הביוגרפיה של הרצל, שתורגמה ל-12 שפות.
יוחנן למד ב'גימנסיה העברית' בירושלים והיה חבר בתנועת "הצופים". הוא וכמה מחבריו פרשו ויסדו את 'קבוצת השומר', כי העדיפו לעשות משהו מועיל. הם התקשרו וקיבלו חסות של הנרייטה סולד (ראש עלית הנוער אז), גידלו ירקות ומכרו אותם – ובכסף שהרוויחו עזרו לנערי רחוב שצרפו לחבורתם.
בתום לימודיו התיכוניים, התנדב יוחנן למשטרת היישובים העבריים וליווה שיירות בעמק הירדן. במלחמת העצמאות היה יוחנן בין מקימי חטיבת גולני, שלחמה בחודשים הראשונים בעיקר באזור הגליל התחתון. הוא שירת במטה החטיבה ביבנאל. שם קיבלו הוא וחבריו אחד משישה ה 'מקלעים הכבדים' ('בזות') שהגיעו לצה"ל. היה זה נשק שנשלח מצ'כוסלובקיה, מעודפי הצבא הנאצי במלחמת העולם השניה, ועוד היו מוטבעים עליו צלבי קרס. יוחנן וחבריו נדדו עם ה 'בזה' שלהם מזירה לזירה – בהתאם לצרכי המלחמה, כדי ליצור רושם אצל האויב, שיש לנו רבים כאלה. יוחנן לחם בין השאר באזור סג'רה (אילניה), לוביה (היום לביא), ובית-קשת, ולקראת סוף המלחמה הגיע עם חטיבת 'גולני' לאום רשרש, היא אילת, מייד לאחר שהגיעה לשם חטיבת יפתח של הפלמ"ח. יוחנן עוד הספיק לפגוש את החיילים המצריים שהיו בגבול החדש של ישראל, בנקודה הדרומית ביותר.
עם השחרור מצה"ל, פנה יוחנן ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים. הוא התקבל לעבודה במשרד החוץ – תחילה עבד שם בהתנדבות בארכיון, לאחר שנאמר לו שכל התקנים במשרד כבר תפוסים. לאחר כמה חודשים קיבל משרה שהתפנתה בדרגה הנמוכה ביותר שהייתה קיימת אז בשירות המדינה. בהדרגה, עם השנים, החל להתקדם בתפקידים ובמשרות, עבר בהרבה נציגויות של ישראל, באירופה , אפריקה, ארצות הברית ואמריקה הלטינית, היה שגריר ישראל ברפובליקה-הדומיניקנית ובג'מייקה, והגיע גם לתפקיד של שגריר ישראל באו"ם. יוחנן היה גם סגן מנהל כללי של משרד החוץ (לנושא ארגונים בינלאומיים), ובקיצור: הוא מילא תפקידים נכבדים מאד בשירות משרד החוץ של מדינת ישראל.
בשנת 1995 התקבל יוחנן לתפקיד של סגן יושב ראש "יד ושם", ומילא תפקיד זה במשך כחמש שנים. משיצא באופן מלא לגמלאות, קיבל על עצמו להיות חבר ב 'ועדה הממנה' של 'החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה'. יעדה של החברה הוא איתור נכסים של נספי השואה (הנמצאים בידי הממשלה, בנקים , האפוטרופוס הכללי וארגונים אחרים), והשבתם לידי היורשים שיאותרו. לגבי כספים ורכוש שלא יימצאו להם יורשים, הועדה מטפלת בהעברתם לניצולי השואה.
ש: מתי ומדוע הצטרפת למרצ?
יוחנן: הייתי שנים רבות חבר במפלגת העבודה והצטרפתי למרצ יחד עם יוסי ביילין, לאחר שמפלגת העבודה, ב'תרגילים' כאלה ואחרים, לא נתנה לו וליעל דיין ייצוג במסגרתה. אני "דלוק" על יוסי ביילין כבר שנים רבות, מאז עבדתי במחיצתו, כשהיה סגן שר-החוץ. אני זוקף לזכותו הישגים משמעותיים רבים יותר מאיזה שהוא מנהיג ישראלי אחר. בזכותו עוצבה מדיניות חוץ מוסרית יותר (אפרטהייד, הדיקטטורה בצ'ילי, סחר בנשק לכל דורש וכו'). בזכותו הושג הסכם אוסלו, הוקמה הרשות הפלשתינית והתקדמנו בצעדים גדולים לקראת יעדי ההסכם והשלום. בזכותו נדון ונחתם גם ה'מודל' של 'הסכם ז'נבה', ובזכותו גם הגיעו לישראל למעלה ממאה וחמישים אלף צעירים יהודיים, לאחר שיזם והקים את פרויקט 'תגלית'.
לפיכך, יהיה נכון לומר שהצטרפתי למרצ, בעיקר בגלל ההזדהות שלי עם האיש יוסי ביילין ועם רעיונותיו – אם כי האידיאולוגיה של מרצ הייתה תמיד קרובה ללבי. מרצ היא, בסופו של דבר, המפלגה הציונית היחידה, הנאבקת לצדק חברתי ולפשרה מדינית, שחבריה מתברכים כולם ביושר וניקיון כפיים, ושחברי הכנסת שלה עושים עבודה פרלמנטרית מצוינת ומסורה.
עקרונית חשבתי תמיד, שבמדינה מתוקנת ראוי שתפעלנה מפלגות גדולות. בממשלות קואליציה עם מפלגות קטנות, יש תמיד משום אי צדק (לא לכך התכוון הבוחר), ופגיעה בדמוקרטיה הצרופה. עדיף לפעול במסגרת של מפלגה גדולה יותר. אך ה'תרגילים' שנעשו במפלגת העבודה כלפי יוסי ביילין ויעל דיין מלמדים, שבלית ברירה, אפשר גם לפעול במסגרת של מפלגה קטנה יותר, כמו מרצ, כיוון שזו מפלגה שיש לה חזון אמיתי.
הנושא המדיני, של השגת יעד השלום, הוא, לדעתי, בעל החשיבות המרכזית. בהתמדה ובדבקות, החדירה מרצ את הרעיון שיש לכונן שתי מדינות לשני עמים, כשגבולות 1967 הם הבסיס למו"מ ולהסכם, וכשירושלים היא בירת שניהם. תפיסה זו מקובלת כיום על חלק גדול בעם. זהו ניצחון ברור וחד משמעי של מרצ, גם אם הוא לא מתבטא בהכרח בקלפיות.
גם בתחום החברתי סוללת מרצ את הדרך. התפיסה הסוציאל-דמוקרטית של מרצ, של קיום מדינת רווחה – לא במודל הסוציאליסטי הקובאני, ולא במודל הקפיטליסטי האמריקני – אלא במודל הסקנדינבי, מקובלת יותר ויותר על רבים בציבור, לא רק כיעד צודק , אלא כיעד ראוי ואפשרי.

שוחח ורשם: נחום שור