שנה למותה של שולמית אלוני: אנחנו שמאל, ואנחנו פה כדי לשנות את המציאות

 הנאום המלא של יו"ר מרצ, זהבה גלאון, באירוע לציון שנה למותה של שולמית אלוני (23/01/2015):

חברות וחברים,

אנחנו נמצאים פה היום כדי לזכור את שולמית אלוני, וכדי לחגוג את חיה.

אנחנו נמצאים פה לא רק כאנשים שמתבוננים מהצד על המורשת וההישגים של שולה, אלא כאזרחים ישראלים, שמהווים חלק בלתי נפרד מהעשייה ומהחזון שלה – והדבר נכון גם מהצד המקבל וגם מהצד הנותן.

פעם אחת, אנחנו אנשים שנמצאים בצד המקבל – אנחנו קוטפים כל יום את הפירות של המאבקים ששולמית אלוני ניהלה בשנות פעילותה הציבורית והפוליטית; בין אם מדובר בזכויות נשים, זכויות להט"ב, בהשפעתה המהדהדת על מערכת החינוך הישראלית, ובתרומה שלה לחקיקת חוקי יסוד, וביצור מעמדן של זכויות האדם והאזרח בישראל.

כל אלה משפיעים על כל אזרח בישראל, בין אם הוא מבוגר, או עוד לא נולד כשהיא הניחה את היסודות הללו, ובין אם הוא מודע לכך או לא.

אין עוד כמעט אנשי ציבור בישראל שכל עשייתם טובה כל כך, פורצת דרך כל כך, ודרמטית כל כך.

מדינת ישראל טובה יותר בזכות שולמית אלוני.

ואנחנו נמצאים פה פעם שניה, כממשיכי דרכה, כצד הנותן לחברה הישראלית – וכשאני מדברת על דרכה של שולמית אלוני כאן, אני לא מתכוונת רק לעמדות הספציפיות שהיא פעלה למענן.

אני מתכוונת לאתוס עמוק הרבה יותר: אני מתכוונת למחויבות המוחלטת והגמורה של שולמית אלוני לעמידה בראש המחנה הפוליטי, ולמלחמה על עקרונות ללא פשרות. אני מתכוונת לפרוגרסיביות ואקטיביזם בכל תחום, לאמונה בצדקת הדרך, ולהכרה העמוקה ששינוי חברתי לעולם אינו מגיע מהתנחמדות, מטשטוש עמדות או מהתחכמויות פוליטיות, אלא מעקשנות, ממאבק ומהכרה שאין קיצורי דרך כשמדובר בעיצוב דמות החברה הישראלית.

אני מאמינה בכך בלב שלם גם כן.

זהבה גלאון באירוע לציון שנה למותה של שולצית אלוני

 

כשהמציאות הישראלית מייאשת – בין אם בגלל תהליכי עומק שמנוגדים לתפיסת עולמנו, ובין אם בגלל תחושת הרמת ידיים הרסנית שמחלחלת בקרב מחנה השמאל – ולצערי יותר מדי אנשים מרשים לעצמם להתבוסס בתחושה הזאת, אני שואלת את עצמי כיצד שולה הייתה מגיבה.

ואני תמיד מוצאת שם את התשובה, שגם נמצאת אצלי עמוק בלב: שאנחנו נתכופף? שאנחנו נתבטל בפני תפיסות עולם שמרניות, דכאניות ומשפילות? שאנחנו נסכים להתפשר על הערכים הכי בסיסיים שלנו, ונשתף פעולה עם גורמים מושחתים ומשיחיים רק כי הם פופולריים כרגע? חברים, אין שום סיכוי שבעולם!

אנחנו שמאל, ואנחנו פה כדי לשנות את המציאות ולהכתיב את ההיסטוריה, לא להיות שבשבות במקרה הטוב, ונשכבים על הגדר בשביל הימין במקרה הרע.

לכן אני אומרת:

הפוך, חברים. הפוך!

אני חושבת על המורשת של שולה ועל העובדה שאנחנו במרצ צועדים היום בנעליה ואני רק גאה יותר ונחושה יותר להמשיך להיאבק על מה שאנחנו מאמינים בו. אני גם יודעת שזו הדרך היחידה להביא תוצאות, פשוט כי אנחנו באמת מביאים אותן.

כמו שולה, אנחנו יודעים שלהיות ישר כמו סרגל וללכת ישר כמו סרגל עם האמונות שלך, מבלי להתבלבל, זה מה שמאפשר לך ליישם אותן.

לא סתם אומרים על מרצ, שמה שאנחנו אומרים היום, העבודה תגיד עוד שנתיים, והליכוד יגיד עוד חמש, ושינויים תודעתיים לוקחים הרבה זמן, אבל ששינוי בשטח אפשר לעשות בטווחי זמן קצרים בהרבה כל זמן שנלחמים ומתעקשים.

אפשר לנצח ואנחנו באמת מנצחים, בדיוק בגלל שאנחנו לא מתפשרים ולא מתקפלים מול אינטרסים ומול ניסיונות לרכך אותנו. "תעגלו קצת פינות", אומרים לי לפעמים. "תנסו לפעמים לא להגיד את זה גם אם אתם מאמינים בזה", בדרך כלל מתכוונים לכיבוש.

תארו לכם מה שולה הייתה עונה לזה.

זה בדיוק המקום בו אנחנו נמצאים. יש לנו אחריות ויש לנו דרך, שאותה התוותה שולמית אלוני. ויש לנו מדינה שאנחנו רוצים לבנות בדמות תפיסת העולם שלנו – דמוקרטית, שוויונית, חילונית, הומנית – ולכן שפויה! אני גאה במורשת הזאת ובדרך הזאת, ואני יודעת שהיא תנצח, כי קשת ההיסטוריה פונה תמיד לכיוון הצדק, ואני גאה שמרצ ממשיכה לעמוד בחזית המאבק הזה.

בחייה רבים קראו לשולמית אלוני קיצונית. לא יכול להיות דבר קיצוני פחות מהשאיפה לחיים נורמליים, שחוגגים את היצירה, הביטחון ההדדי והכבוד לכל אישה ואיש. בישראל של 2015 מה שכן נדרש מאיתנו כדי לבנות לנו עתיד כזה הוא בדיוק מה ששולה דרשה מעצמה: לא פשרנות והתנחמדות, אלא, דווקא אומץ, יושרה, וגאווה בדרכנו. ואת האומץ, היושרה והגאווה של שולה חולק כל אחד מכם שנמצא כאן, בקהל או על הבמה.