ראש ממשלת יש"ע

מתוך הבלוג של אביעד קליינברג:

המלחמה האחרונה התנהלה על פי התרגולת הקבועה: תחילה מופתעים (חמאס יורה טילים? מי היה מאמין), אחר כך מזועזעים (החמאס הוא אימפריה צבאית המאיימת על קיומנו), אחר כך כותשים (צה"ל מדגים שוב שהוא צבא גדול ולא ממש חכם) ומסבירים (הרג האזרחים הוא סביר. כמה בדיוק זה סביר? כמה שנהרגו), אחר כך מודיעים שחמאס ספג מהלומות קשות (הוא לא השיג שום הישג—מלבד ההישג העיקרי שאותו ביקש להשיג–ההישרדות), אחר כך מתכוננים לוועדת חקירה (עשינו הכול על פי התרגולת הקדושה). בין לבין זזים עוד צעד ימינה בתהליך הפיכת כל ביקורת על הממשלה-צה"ל ללא לגיטימית (כל "שמאל" הוא "רדיקלי", כלומר הזוי במקרה הטוב ובוגדני במקרה הרע). ממשלת נתניהו זכתה לשבחים רבים על היישום הקפדני של התרגולת הזאת. על אף אינספור הבטחות לחסל את הטרור, נתניהו, כמו קודמיו, לא כבש מחדש את עזה ולא חיסל את החמאס (מתינות). הוא גם לא הגן על זכותם של אזרחי ישראל לבקר את ממשלתם (ציונות) ולא הציע שום פתרון מלבד הזרמת עוד כספים לצה"ל (מדיניות). בעניין האחרון נתניהו הוא מן המהדרין שבמהדרין: על אף שהפריח במהלך המלחמה הבטחות סתומות למהלך מדיני (הסברה), מיד עם סיום הירי חזר ראש הממשלה למה שמהווה את עיקר המדיניות שלו מאז ומתמיד: הצב רשימה אינסופית של תנאים למשא ומתן ללא-תנאים, הכרז כי כל ויתור מדיני יסכן את מדינת ישראל, הודע ששום דבר לא בוער ובעיקר הרחב את מה שמהווה את לב מדיניותה של ישראל—מפעל ההתנחלויות. נאומי הניצחון התפלים עוד באוויר והממשלה הכריזה על עוד הפקעה (הפעם של 4000 דונם בגוש עציון "כתגובה על רצח הנערים" וכמסר לאבו מאזן לשכוח מכל מחשבה על הסדר).

כי תותחים או לא תותחים, יש "מפעל" אחד שלעולם אינו שובת. אנחנו נלחמים למענו ובשמו. הוא מייצר הפקעות ו"התחלות בנייה" וכבישים עוקפים וסגרים ומחסומים—עוד ועוד מבצעים (מלחמות?) להפרחת "השממה" שמעבר לקו הירוק. ולא רק את השממה מפריחים שם, מפריחים גם סיסמאות נבובות על ביטחון: כל בעיות הביטחון של ישראל, מתברר, נגרמו בגלל הנסיגה מיישובי גוש קטיף—יישובים, להזכירכם, שהיו מובלעת בתוך רצועת עזה ותרומתם לביטחון אפס מאופס. ממשלת ישראל למדה את הלקח: היא לעולם לא תיסוג עוד משום יישוב שקידשה מועצת יש"ע. ולא רק כספים נשפכים, בניצוחו של החבר החרוץ ניסן סלומינסקי מוועדת הכספים, אל הבור חסר התחתית של המועצה קדושה, אלא גם שמן זית זך מאד—על אהבת ישראל (אהבת "ישראל הגדולה" ולעזאזל כל שיקול אחר) ועל סולידריות (אנחנו, אנחנו ואנחנו) ועל ראיית הנולד (התכוננו למלחמה הבאה הבאה עלינו לטובה).

בנימין נתניהו מבין שלמדיניות שאותה הוא מקדם יש מחיר כבד. הוא מבין שנפתחה בפנינו אופציה מדינית חסרת תקדים להשתלב בברית של הכוחות המתונים, בתמיכת העולם כולו. ואף על פי כן הפחדנות, השמרנות, השיקולים הפוליטיים הפנימיים—ובעיקר הדבקות בחלום ארץ ישראל הגדולה—גורמים לו להצטרף לחזית הסירוב. כל הסדר מדיני יחייב ויתור על החלום. נתניהו לא מוכן להתעורר מן החלום הזה. בהיעדר יוזמה יבואו נידוי והוקעה ובידוד ומלחמות. לא נורא. ארץ ישראל נקנית בייסורים. בימים אלה ירד האסימון אפילו לציפי לבני הממלכתית כל כך: צריך נס כדי לגרום לנתניהו לצאת לדרך מדינית. אלא שאין לסמוך על הנס. צריך לפרק את הממשלה הזאת בהקדם האפשרי.

התפרסם בידיעות אחרונות 3.9.14