נתניהו ויועצו נגד העניים

מאמרו של רן כהן שפורסם באתר הארץ

נדרשתי לקום מרבצי בין המשפתיים ולהתערב בעימות הפומבי שהתגלע בין היועץ המשפטי לממשלה למבקר המדינה על עתידם של 2.75 מיליארד שקלים שהתקבלו כתוצאה ממכירת דירות הדיור הציבורי מאז שנת 2000 ועד היום, חרף העובדה שאין לי השכלה משפטית.

בציבור הרחב התקבל הרושם המוטעה כאילו מדובר בוויכוח שנועד ליודעי ח"ן יורידיסטי. האמת היא, שכדי להציג את התמונה המלאה של הסוגיה, נחוץ מחוקק שמכיר את העובדות. מכיוון שיזמתי והובלתי את "חוק הדיור הציבורי — (זכויות רכישה) 1998", והפרטים עדיין טריים בזיכרוני, אני מרשה לעצמי להגיב לדברים מנקודת מבטו של המחוקק.

בהכירי את העובדות לאשורן, אני קובע באופן חד משמעי כי בקובעו שתמורת המכירה לא חייבת להיות מושקעת בבנייה או בקנייה של דיור ציבורי, טועה היועץ המשפטי טעות חמורה, שהשלכותיה עלולות להסיג אותנו כמעט 20 שנים לאחור.

הטעמים לטענותי הם אלה:

• בשנת 1998, ערב חקיקת החוק, לא ניזומו מבצעי מכירות ולא היתה החלטת ממשלה למכור את הדירות בהנחה לדייריהן. אדרבא, בנימין נתניהו, כראש הממשלה, זמם למכור את חברת "עמידר", שניהלה באותם ימים יותר מ–94 אלף דירות, למיליארדר טד אריסון. הדבר היחיד שסיכל את הרעיון הנואל היה היוזמה שלי לחוקק את חוק הדיור הציבורי.

• בבסיסו החוק היה ניסיון חברתי משמעותי לעצב מדיניות חדשה לדיור הציבורי, ולא גחמה אקראית שלי או של חברי הכנסת שהשתתפו בקידומו. עיקרו היה מכירת הדירות לדיירים העניים ביותר והוותיקים ביותר בהנחה מופלגת, וייעוד התמורה שתתקבל לקנייה או בנייה של דיור ציבורי שיחדש את פני השכונות המוזנחות ויספק מענה נאות לחסרי הדיור שהמתינו שנים רבות לקורת גג מהמדינה. מתנגדי החוק עשו כל אשר לאל ידם כדי להשמיט אחד או יותר מהעקרונות הללו: לבטל את המכירה, לשנות את ייעוד הכספים, או לבטל את החוק. רוב עצום של חברי כנסת התגייס כדי לאשרו בארבע קריאות כנדרש, למרות ההתנגדות הדמגוגית והקולנית.

• גם לאחר הקפאתו הצינית והספק־חוקית במסגרת חוק ההסדרים, קבעה הכנסת כי תמורת המכירה תיועד אך ורק למטרה הכתובה בחוק. היה צפוי כי היועמ"ש, שאמון על שלטון החוק, יצביע על כוונת המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בחוק המפורש, במקום שיחפש אמתלות לעקרו וייתלה לשם כך במהלך הדראקוני של חוק ההסדרים שספג לא פעם ביקורת חריפה מבג"ץ.

• כמי שדחף להחלטה למכור את הדירות בשנת 2000, אני יכול להעיד שהממשלה קבעה כי מכירת הדירות תיעשה על פי כללי חוק הדיור הציבורי, כאילו הושלמה חקיקתו. הסיבה לכך היתה שממשלת אהוד ברק, שבה כיהנתי כשר התמ"ס ובה פעלתי להחייאת החוק, השיבה את החוק על כנו עם תיקונים קלים והעבירה אותו בקריאה ראשונה. לאחר מכן החוק נתקע מסיבות שונות בוועדת הכלכלה, אך משקצה נפשם של הדיירים בהמתנה ליישומו, זורז בהמלצתי ביצוע החוק בהחלטת ממשלה.

• אילו טרח היועמ"ש לשמוע את מי שהיו מעורבים בהליכי החקיקה ובביצועה ובכללם גם אותי, היה לומד כי כל מבצעי המכירה לא היו באים לעולם אלמלא "חוק הדיור הציבורי", ועל כן אין מנוס אלא לייעד את התמורה על פי החוק, להשקעה בהרחבת הדיור הציבורי. נדמה שהטענה החמורה ביותר שיש לי בעניין זה היא כי היועץ המשפטי מודע היטב לעובדה שחוק ההסדרים הוא כלי בידי הממשלה כדי לאנוס את הכנסת לעוות חוקים, לבטלם ולבזותם. אני תמה על התפקיד הפעיל והאנטי־מוסרי שנטל על עצמו. במעשהו זה הוא מסייע לממשלה להתעמר בחלשים ביותר בתוכנו, שקיוו למשפט אך הנה משפח.