מילון ההבלים של זבנג וגמרנו

עודד ליפשיץ, חבר וועידת מרצ

"תנו לצה"ל לנצח" זו סיסמא ריקה שנובעת מהנחת יסוד שגויה ומטומטמת שצה"ל יכול לנצח בגדול כל יריב בכל מצב. יוצא מזה שאם במלחמה  או במבצע מסוים צה"ל לא ניצח  בנוקאאוט, זה רק בגלל שהממשלה לא נתנה לו לנצח או שמפקדיו כשלו בניהול המערכה. בהקשר הזה  ניצחון פירושו  הכרעה צבאית חד משמעית שיוצרת הרתעה אפקטיבית והן מחסלות את יכולת הלחימה ורצון הלחימה של האויב לטווח ארוך: "ותשקוט הארץ 40 שנה". יש  רק בעיה קטנה: זו משאלת לב וחלום רטוב, מטרה נכספת בתסריט בדיוני שמעולם לא  מומש במלחמות ובמבצעים הצבאיים של מדינת ישראל.

במלחמת השחרור ניצחנו בגדול את כל צבאות ערב  וב-20.7.49 נחתם האחרון בהסכמי שביתת הנשק, עם סוריה. הרתעה לטווח ארוך? להד"ם.  חלפו פחות משנתיים עד שב-1951 החלו פיגועי הרצח של חוליות הפדאיון שהסתננו והגיעו עד ראשון לציון. מנין הנרצחים  באותה שנה  היה 137, מהם 111 בפיגועים מגבול ירדן ו-26 בפיגועים מרצועת עזה, ממש לא טפטוף. ישראל הגיבה בפעולות תגמול, "פעולות קרקעיות"  נועזות וקטלניות בשטחי האויב שלא הכריעו ולא הרתיעו.  הפדאיון פעלו יותר מחמש שנים.

מלחמת ששת הימים ביוני 67 הסתימה בניצחון צבאי ישראלי אדיר  על מצרים, סוריה וירדן. השמדנו חילות אויר, שריון ורגלים, כבשנו המון שטחים וקנינו המון אלבומי ניצחון. הרתעה לטווח ארוך? תשכחו מזה. כבר ב-8.3.69, אחרי  פחות משנתיים, פרצה מלחמת ההתשה בסואץ. היא הסתימה בתיקו מביך ומדכדך באוגוסט 1970 כשטילי הנ"מ המצרים כופפו את כנפיו הגאות של חיל האוויר הישראלי.

שלוש שנים לאחר מכן פרצה מלחמת  יום הכיפורים. נצחנו? אולי, וגם אם כן,  אבוי לניצחון צבאי בנקודות שמחירו 2222 הרוגים, 7251 פצועים ודיכאון לאומי עמוק.  הרתעה  הייתה, ומי שהורתעה הייתה ישראל. נשיא מצרים סאדאת צדק כשטען שישראל מבינה רק כוח: עד למלחמה ישראל הקימה בסיני את ימית והעדיפה את שרם א-שייח על שלום. רק אחרי מלחמה מדממת וכואבת ישראל הבינה שרק שלום יביא בטחון לטווח ארוך ושלום עדיף על שטחים, החזירה למצרים מה שכבשה ממנה עד גרגר החול האחרון. וכך זכינו ל-36 שנות שקט בטוח שכנראה יימשך.

ירדן היא דוגמא דומה: הסכם השלום כבר הניב 20 שנות שקט בטחוני מבטיח.

יוצא שלפחות מ-1967 צה"ל לא הכריע, לא הרתיע ולא ניצח. מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 הפכה למלחמת התשה רבת שנים  עם פיגועים בחיילי צה"ל בלבנון ופיגועים וקטיושות על יישובינו בגליל.

גם שתי האינתיפאדות וכל מבצעי צה"ל בגדה וברצועת עזה לא הכריעו, לא הרתיעו, לא הסירו איומים ולא פתרו את בעיות הביטחון.

אבל, טוענים חסידי הזבנג וגמרנו, במלחמת לבנון השנייה ב-2006 השגנו הרתעה: כשנסראללה יצא מהבונקר בבירות, ראה שהפכנו את רובע דחיה למגרש כדורגל  ונורא נבהל, ומאז החיזבאללה, עם רבבות טיליו המסוכנים,  יושב שמונה שנים בשקט. לכן, אם החמאס לא הורתע ב"צוק איתן" זה רק בגלל שלא נתנו לצה"ל לנצח. לא  לא הרסנו , לא כבשנו ולא הרגנו מספיק. נכון? ממש לא, וההבדל אינו בעצמת המכה: סג'עיה וח'זעה ומזרח רפיח שברצועת עזה חטפו מצה"ל יותר חזק משחטף ממנו רובע דחיה.  השוני המהותי הוא שאין מצור על נסראללה וחיזבאללה בלבנון. יש להם נמלים ובנקים ושדות תעופה חופשים מפיקוח, הם יכולים לנסוע לכל יעד ולקנות ולמכור כל מה שירצו בכל העולם, מדלק ועד נשק, ואפילו מכונות לקידוח מנהרות תקיפה בגודל שמתאים לרכבות.  שום דבר לא מאלץ אתם להקדים ולתקוף אותנו.  לעומת זאת על רצועת עזה וחמאס יש מצור מצרי וישראלי  קיצוני, אכזרי וקשה מנשוא. הטענה הישראלית המתקרבת והמתחסדת, "יצאנו מעזה ב-2005, ובמקום שלום ותודה קיבלנו טילים ומנהרות " היא מטעה ושקרית. ישראל מעולם לא ויתרה על השליטה המוחלטת בעזה. בהינתקות המדומה ב-2005 רק פינינו, מטעמי נוחות שלנו, את הצבא, את הממשל האזרחי ואת יישובי גוש קטיף מרצועת עזה,  אבל אנחנו והמצרים ממשיכים לשלוט על כל הגדרות, החופים והמעברים. זה כאילו שסוהרים פינו  בית כלא ונתנו לוועד האסירים לנהל אותו, אבל השאירו בידיהם את מלוא השליטה  בחומות, בגדרות ובשערים. רק הסוהרים מחליטים מה יוכנס ולא יוכנס לכלא, עד לסיגריה ולגרב האחרונה, מי ייכלא ומי ישתחרר.  לטעון שהסוהרים התנתקו שם מהכלא והאסירים שם חופשיים זו הטעיה צינית. עזה היא כלא  ל-1.8 מליון בני אדם.   הישראלים והמצרים מחליטים כמה קמח ומלט, דלק וחשמל, כמה כסף וקצף גילוח וטמפונים ייכנסו או לא ייכנסו לרצועה, מי ייכנס ומי יצא ומה מותר ואסור לייצא. כשלא מתחשק לנו איננו מעבירים להם אפילו את כספי המיסים ששייכים להם, כספים  שאנחנו גובים עבורם מסחורות שעוברות באשדוד רק מפני שאנו מונעים הקמת נמל בעזה, וזו פשוט גניבה.

כשסיסי אויב החמאס עלה לשלטון במצרים במקום מורסי הידידותי מהאחים המוסלמים הוא הידק  עוד יותר את המצור החונק על הרצועה. המצוקה שם הפכה לבלתי נסבלת והחמאס,  בייאושו, נאלץ לפעול מיד בכל דרך. זהו ארגון טרור רצחני, אבל בתחילת העימות הנוכחי הוא אמר את האמת: תקפנו את ישראל בטילים ובמנהרות כדי לפרוץ את המצור הנורא הזה, ולא ננצור את האש עד שתושג המטרה.  לא הקשבנו להם, או שהקשבנו, אבל בשחצנותנו המתנשאת חשבנו שהם משקרים ולא באמת יעזו  לירות כשתסתיים הפסקת האש. הרי הכינו אותם קשות, לפחות כמו בדחיה של החיזבאללה! וכך, מאמונת השווא האוילית והנצחית בהכרעה בכח ובהרתעה, הגענו לנאום הכלניות המגוחך של הרמטכ"ל.  איינשטין אמר שכשעושים שוב מה שכבר נעשה מספר פעמים בעבר ומצפים לתוצאה שונה זה טמטום. ב"צוק איתן" חזרנו על מה שנכשל שוב ושוב  בעבר: הגבנו בכח רב כדי להכריע ולהרתיע לטווח ארוך. כמובן שגם הפעם נכשלנו. איזו  אכזבה מטומטמת! מי שמכיר במגבלות הכח ומאמין שצה"ל הוא צבא טוב, אבל לא צבא שיכול הכל, תמיד ובגדול  אינו מאוכזב מתוצאות מבצע "צוק איתן": הצבא עשה מה שהוא יכול: חיסל מנהרות, יירט טילים בכיפת ברזל, פגע בלוחמי חמאס ובמצבורי נשק ורקטות.  הוא לא יכול ואין לצפות ממנו למה שלא הושג מעולם: להכריע, להרתיע ולהבטיח שקט לטווח ארוך לעוטף עזה ולכל המדינה.

במקום לחזור ולהיכשל בלי תוחלת, עדיף לחזור על מה שהצליח בעבר: רק הסכם שלום בין ממשלה ישראלית אמיצה עם חזון ודרך, לבין הפלשתינאים בראשות אבו מאזן ובתמיכת המתונים בעולם הערבי, יבטיח שקט ובטחון לטווח ארוך בגדה וברצועה, כמו השקט והביטחון שהושגו בגבולות מצרים וירדן.