מחשבות על מלחמת עזה 2014

 

זוהי הגרסא המקוצרת של המאמר, לגרסא המלאה לחץ/י כאן

 

דניאל בר-טל

אוגוסט 28, 2014

דעה מנוגדת מעוררת מחשבה ומובילה לדיון יצירתי, בתנאי שיש חופש הבעה

הקדמה

מלחמה, לה מתעקשים אנשים בשלטון לקרוא בשם מבצע "צוק איתן", הגיעה כנראה לסופה. אולם לדעתי היא מהווה "אירוע מכונן" שישפיע באופן משמעותי על מהלכי הסכסוך בעתיד. לכן יש חשיבות להביע עובדות, התרשמויות ותפיסות- גם אם הן נוגדות במקרים רבים את אשר מספרים מקורות רשמיים בישראל ולמעשה גם את מה שחושבים רוב רובם של בני החברה היהודית, כדי לעורר דיון רחב עם מגוון דעות. את הניתוח, המובא בזאת בצורת מחשבות שלי על נושאים רלוונטיים, חלקתי לכמה פרקים שמתייחסים לאספקטים שונים של יחסי מדינת ישראל וחמאס. אני מנסה לנתח את המלחמה הנוכחית תוך שימוש בידע פסיכולוגי פוליטי שצברתי, בנתוני מחקרים שיש לי, תוך הסתכלות על העבר הלא רחוק שהיה באזורינו, תולדות הסכסוך שלנו במלואו והיסטוריה כללית ממנה אפשר ללמוד לא מעט. כמו כן, אני גם מנסה לראות את הדברים מנקודת מבטם של אנשי חמאס ושל הפלסטינים וזאת כדי להבין את המהלכיהם, מניעותיהם ותחושותיהם וזה ישתקף לא מעט בחיבור זה.

מחשבות על ההיסטוריה של חמאס

לפני ניתוח האירועים הטרגיים של המלחמה חשוב לחזור בשנים אחורה כדי להבין כמה דברים שמתרחשים בהווה. חמאס הוקם בעידוד ישראל בשנות השמונים כמשקל נגד אש"ף ופתח החילוניים ולאומיים שנחשבו אז כממשיכי דרכם של הנאצים. הם הוגדרו כטרוריסטים, כאויב אכזר, וטוטאלי שאין לשאת ולתת איתו ויש לאסור כל מגע עם אנשיו. חמאס היה אמור לקיים את תפקידו כמפצל את החברה הפלסטינית לפי עיקרון של "הפרד ומשול". אמנם חמאס מלא תפקיד זה בהצלחה, אלא שהוא גם קם על יוצרו. הוא התרחב מאד, ולא מדובר בארגון טרוריסטי בלבד, כפי שמגדירה אותו הממשלה וגם מדינות נוספות, אלא בתנועה חברתית רחבה מאד עם מאות אלפי חברים ואוהדים, עם מוסדות בכל התחומים כולל חינוך, בריאות וסעד-זרוע אזרחית המכונה דעוה. הזרוע הצבאית, גדודי עז א-דין אל-קסאם, שקיימת בנוסף לזרוע פוליטית, מבצעת  פעולות טרור מהווה יחסית חלק קטן ממניין החברים. עם זאת, האידיאולוגיה שלו כפי שרשומה באמנה בלתי מתפשרת בנוסח ארץ ישראל- או פלסטין- השלמה ודרכו היא דרך מאבק אלים להשגת מטרותיו. בנוסף, מבטו של חמאס אינו מצטמצם לראיה מקומית אלא מטרותיו לאומיות שנוגעות לאזור כולו. בעיני הפלסטינים וגם בעיני חלק מהקהילה הבינלאומית חמאס נלחם גם נגד הכיבוש ומציע דרך אלטרנטיבית לדרכו של פתח.עם זאת, חייבים לדעת שחמאס אינו הומוגני כפי שמציגה אותו ממשלת ישראל. גם בו יש מרחב דעות, יש מאבקי כוח ויש קיצוניים פחות וקיצוניים יותר. גם בחמאס יש מנהיגים שנוטים לקבל מטרות מתונות. כבר בשנת 2003 דיבר שייח' יאסין לראשונה על "תוכנית שלבים", שלפיה יהיה מוכן לקבל מדינה פלסטינית בחלק מארץ ישראל המנדטורית.

מחשבות על "התנתקות" מעזה

כמה מילים על ההתנתקות שבצע ראש ממשלת ישראל המנוח אריאל שרון ב2005 כיון וגם היא משמשת רקע לאירועים אלימים אחריה כולל המלחמה האחרונה. ישראל לא התנקתה מעזה ולא הפסיקה למעשה את הכיבוש, אלא שינתה את אופיו ויצרה מערכת חדשה של שליטה ופיקוח על אנשים וטריטוריה ובהמשך אף הטילה מצור כבד עליה. זה קרה בתהליך די מהיר בעקבות הבחירות הדמוקרטיות בהן ניצח חמאס, שהביאו לסנקציות שונות כולל סגר חלקי של עזה. אחרי השתלטות של חמאס על רצועת עזה ב2007, הגבירה ישראל בספטמבר את המצור באופן משמעותי ומצרים סגרה את מעבר רפיח. המצור מטעם ישראל כלל פיקוח מלא על כניסת אנשים וכל סחורה מהים, מן יבשה ומהאוויר. המצור הוטל כעונש קולקטיבי על האוכלוסייה הפלסטינית כדי להביא אותה לידי הכרה ששלטון חמאס ותמיכה בו מוליכים לאסון.

מחשבות על התחמשות החמאס ודרכי המאבק שלו.

במאבק האלים והפוליטי בין ישראל וחמאס יש אסימטריה אדירה. ישראל היא מדינה עם עוצמה כלכלית אדירה ועם כוח צבאי מהטובים בעולם בעל עליונות כמותית ואיכותית אדירה – מחומש במיטב הנשק החדיש וכל הזמן מתחמש, מתכנן פעולות צבאיות בעזה. במציאות זאת חמאס-כמו ישראל- לאחר כל עימות מתכונן לכל סיבוב אלים נוסף – אוגר נשק ומשפר את דרכי הלחימה. הוא מבין שאין לו כוחות שיכולים לעמוד מול צהל בלחימה מסורתית, ולכן דרכו היא לפגוע באוכלוסיה אזרחית בישראל. דרך קשה, נוגדת לחלוטין את חוקי המלחמה ומהווה פשע מלחמה, שפוגעת באזרחים במדינת ישראל וממררת את חייהם. כחלק מהמאבק הזה חמאס בונה מנהרות גם לאספקה צבאית וגם כטקטיקה להתקפה אפשרית נקודתית. צריך לדעת ומעטים יודעים שצה"ל היה נכנס באופן קבוע לפעולות עוינות גם בתקופות רגועות כחלק בלתי נפרד מהמאבק והשליטה על עזה. בנוסף ירה בחמושים ולא חמושים ואף חיסל מהאוויר פעילי הזרוע הצבאית- חיסולים שבהם לא פעם נהרגו גם אזרחים. עם זאת, מנקודת מבט ישראלית כאשר חמאס יורה טילים על אוכלוסיה אזרחית, המדינה לא יכולה להפקיר את ביטחונם של אזרחיה והיא משתמשת בכל האמצעים שברשותה כדי להכריע את האויב ולבנות מציאות בה ייפסק ירי על אזרחים ישראלים.

מחשבות על אלימות החמאס

בהקשר זה יש לדעת שהפעולות האלימות של חמאס אינן מקריות ובלתי מנובאות המתמקדות רק במטרה אחת של הרג יהודים, כפי שמספרת הממשלה. בדרך כלל פעולות אלימות של חמאס נובעות מסיבות שאפשר לנבא אותן מראש. כך למשל מעשי האלימות של החמאס שכלל פיגועי מתאבדים פרצו בעוצמה בעקבות הרצח שבצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בנובמבר 1994 ויותר מאוחר בעקבות החיסול של המהנדס יחיא עיאש בינואר 1996. בחודש יוני 2006 שבר החמאס באופן גלוי את הפסקת האש בתגובה לפעולות יזומות של צה"ל בעזה שגרמו למותם של 16 אזרחים פלסטינים.

מנקודת מבט ישראלית צריך לדעת שכאשר במטכ"ל או בממשלה מחליטים לחסל לוחמים או מחבלים, הם יודעים בוודאות גבוהה שהפעולה תביא לירי על אזרחים בישראל ובכל זאת מחליטים לבצע אותה וכמעט אף יהודי בישראל לא מתרעם על ההחלטה שמביאה לפגיעה קשה באזרחים ישראלים.

ההנחה הישראלית היא שדרך לחימה זאת חייבת להביא לירידה בתמיכה בחמאס בקרב הפלסטינים ובקרב הקהילה הבינלאומית שמוקיעה דרך זאת. אז בואו עכשיו נחשוב רגע על התופעה הקשה מנקודת מבטם של הפלסטינים. אין ספק שרובם אינם מכורים למוות ורוצים לחיות, אבל בכל זאת בעיני רבים מהם מטרות חמאס נתפסות כצודקות וראויות להקרבת חיים. גם אצלם קיימת אמונה בסיסמא הישראלית "טוב למות בעד ארצנו" ולכן אפשר להניח שרוב האוכלוסייה מקבלת את המחיר הנורא כחלק מהמאבק עם מעצמת הרשע הישראלית שהינה בעיניהם כובשת אכזרית.

מחשבות על פגיעה בפלסטינים במלחמת עזה

ועכשיו לפגיעה בפלסטינים: אי אפשר לשכנע אנשים בעולם שישראל מונעת פגיעה באזרחים. העדויות הרבות שזורמות מוכיחות מעל לכל ספק שאחת המטרות של ישראל בסיבובי האלימות בעזה הינה פגיעה רחבה בתשתיות אזרחיות של הממשל בעזה, פגיעה רחבה במרקם החיים האזרחיים וזריעת הרס מרבי במטרה לצרוב בתודעה הפלסטינית ששלטון חמאס אכזר, שאינו מתחשב בהם ולכן יש להפסיק לתמוך בו ואף להתנגד לו בגלל ההרס שהוא מביא על עזה. בישראל נהרגו 70 איש מתוכם 6 אזרחים, נפמעו 1620 חיילים ו684 אזרחים.  דוח של האו"ם מ26 לאוגוסט סופר 2101 הרוגים פלסטינים מתחילת המלחמה שכוללים לפחות 6014 אזרחים ובתוכם 493 ילדים ו253 נשים. משפחות שלימות נמחקו. יותר מ10200 איש נפצעו- בתוכם כ3620 ילדים, 1970 נשים ו368 זקנים. יותר מ475,000 תושבי עזה עזבו את ביתם מתוך כ1,800,000 כלל התושבים, ליותר מ100,000  אנשים נהרס מקום מגוריהם. העיר עזה הפכה לאיי חורבות.

מחשבות על מלחמת הנרטיבים

אז איך אפשר להבין את הדבקות בנרטיב גם כאשר לא מעטים יודעים שהוא מוטה? צריך לדעת שבנוסף למאבק זה מתקיים גם מאבק איתנים על הנרטיב הכולל ובמיוחד על הנרטיב של "צוק איתן", כפי שמכונה המלחמה בישראל. כל הנהגה מבקשת להציג את מטרותיה כצודקות, את האויב כאכזר. לא מוסרי, בלתי מתחשב באוכלוסיה אזרחית ומוכן להקריב אותה למטרותיו, פוגע באוכלוסיה אזרחית של הצד השני ללא הבחנה ומבצע פשעי מלחמה. מאידך, כל צד רואה את עצמו כמוסרי, שנלחם על הבית, שהינו קורבן במלחמה הזאת, ובסכסוך הארוך באופן כללי. כל הנהגה עושה מאמצים עליונים לשכנע קודם כל את בני העם שלה, ולא פחות מכך, גם את הקהילה הבינלאומית- ואפילו את היריב- במהימנות הנרטיב שלה.

וכמובן גם ישראלים-יהודים ויהודים בעולם וגם הפלסטינים מקבלים רובם ללא עוררין את הנרטיב שמונפק על ידי הרשויות כאמת צרופה. האלימות הגואה רק מחזקת אצל כל צד את האמונה שנרטיב זה הינו מהימן.

מחשבות על תוצאות המלחמה

ברור שעם סיום האלימות כל צד יכריז על ניצחון וישראל תאמר שהרסה את המנהרות, שהריסתן הופיעה כמטרה עליונה באמצע המלחמה ואילו הפלסטינים לא רק שעמדו מול כח צבאי באיכות וגודל עולמי, אלא גם יש אפשרות להישגים פוליטיים לא מבוטלים כמו ביטול המצור. ישראל נושאת ונותנת עם האויב שנשבעה שלא תדבר איתו. אך אין ספק שזאת דרך נכונה לדעתי במיוחד שהפעם הרשות משחקת תפקיד במשא ומתן- כיוון שעם אויב עושים שלום דרך משא ומתן ולא עם חברים. חמאס עלה כשחקן ראשי בסדר החדש שמתגבש. גם אם ביצוע ההסכם העתידי ייעשה דרך הרשות ובפיקוח שלה, הרי שבעיני העם הפלסטיני דבר אחד ברור והוא נובע מהנסיבות באופן חד-משמעי. הישגים פוליטיים משיגים רק דרך אלימות. ישראל כמובן עושה מאמצים עליונים כדי למנוע תובנה זאת אך עם זאת אינה מוכנה לבצע פעולות משמעותיות שמסיגות את הכיבוש במשא ומתן או כפעולה חד צדדית של רצון טוב.

את ההקלות שייעשו בסופו של הדבר, ישראל יכלה לבצע בלי מלחמה, אפילו דרך אבו מאזן ולזכות לשיפור היחסים הם הפלסטינים ועם העולם. יתירה מכך בדרך שנוהלה הפוליטיקה בישראל נפגעו קשות היחסים עם הממשל בארצות הברית שתוצאותיו קשה להעריך. כעת היא הרחיבה את השנאה הפלסטינית, המריצה פעולות נקם לעתיד ודרדרה את מעמדה בעולם לשפל חדש. ואולם כעת יש עדין הזדמנות לזקוף את הישגי המלחמה של הפלסטינים לזכות הרשות הפלסטינית שיצאה נפגעת מאד בעיני הקולקטיב הפלסטיני. עם כל זאת, המלחמה -שהינה אירוע מכונן בגלל הרקע לפריצתה, דרך ניהולה ותוצאותיה עם האירועים והתהליכים שעוברים על מזרח התיכון- יכולה להיות זרז לכך שלפחות חלק נוסף מההנהגה הישראלית וגם מהציבור יבינו כמו אהוד אולמרט וציפי ליבני בזמנו שבסכסוך שלנו החברה היהודית בישראל עלולה לשלם מחיר בלתי נסבל לקיומו של העם היהודי במדינת ישראל ושאין דרך לצרוב את התודעה הפלסטינית כדי שיקבלו את תנאי ישראל.

אם המלחמה הנוכחית תביא לידי הכרה זאת בקרב לפחות ראש הממשלה והוא יחליט בנחישות להוביל מהלכים חדשים של תהליך שלום אז אולי יסתכלו על המלחמה הזאת בעוד עשרות ומאות שנים כאירוע שפתח פתח לזמנים של שלום. 

מצב של סכסוך בלתי נשלט נמשך עשרות רבות של שנים והוא מטביע את חותמו ההרסני על כל תחחומי החיים, בלי שהחברה נותנת על כך את הדעת באופן מעמיק. מצב זה לא דומה במדינות אחרות באירופה או באמריקה הצפונית ששם הסכסוכים הם זמניים והחברה יכולה להביט אחורה בביקורתיות. אצלינו קשה מאד להביט במבט ביקורתי לא רק בגלל שהמוסדות הרשמיים מביעים אי שביעות רצון כאשר הוא מופיע וגם באופן פעיל מונעים אותו, אלא גם משום שמשך הסכסוך הארוך הבנה והשריש את תפיסת העולם של היהודים באופן של קבלה מוטה של הכיוון שמתווה האליטה השילטונית והביטחונית, בעיקר בתקופות מתח ביטחוני. 

לסיום, אין לקבל כאמת גרידא את החיבור הזה אלא הוא נכתב כדי לעורר את הסקרנות האנושית לבדוק, לחקור, ולדון בדברים שנכתבו. הם נוגעים ללב הקיום שלנו, לדרך שבה הולכת החברה. דרך זאת לא רק קובעת את מהות חיינו והתנסותינו, אלא גם מעצבות את העתיד של הדורות הבאים—ילדינו ונכדינו. חשוב לכן לדון ולשקול את כל האלטרנטיבות שקיימות כדי להבין מהי הדרך הטובה, או אולי מהי הדרך הפחות מזיקה, עבור התוחלת של שני העמים שנאבקים ונאנקים—כיוון ואני מאמין שגורלם קשור –שלום יביא לשניהם עתיד טוב יותר.

דניאל בר-טל הינו פרופסור לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב