מה קול ענות אני שומע?

בין קריאות המלחמה הנשמעות כמעט מכל עבר במחנה הפוליטי, עדיין לא ברור מה קול ענות אנו שומעים – אם קול ענות חלושה, או אם קול ענות גבורה. ככל הנראה, תלוי את מי שואלים. אין ספק שיש כאלה שמאמינים שקול ענות גבורה עוד תשמע במחנה.

עם זאת, ההתייחסות לחילופי האש בדרום במונחים של "ניצחון" ו"תבוסה" היא איננה רלוונטית באמת: אף אחד מהצדדים אינו חזק דיו כדי להכרית כליל את האחר. שניהם חזקים די הצורך כדי להסב אבדות כבדות וכואבות בשני הצדדים. כמובן, הנטייה שלנו היא לעמוד מאחורי צבאנו, וכך, מתוך ביטחון בצור ישראל, לצאת ולהגן על המולדת. אלא שהיה זה דווקא ה' צבאות שאמר, "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי". ניצחון לא יהיה פה, וגם לא תבוסה.מגוחך להאמין שאנו עתידים לשמוע קול ענות גבורה בחילופי האש האלה. אלה שמבקשים להכות באויב מכה ניצחת, ביד חזקה ובזרוע נטויה, שוגים באשליות שווא; גם אם אי-פעם עמדה בפנינו ההזדמנות למנוע מהחמאס להתגבש לכדי כוח צבאי חזק, הרי שהיא אינה פתוחה בפנינו עוד. חמאס חלש מכדי לנצח, אבל הוא כבר חזק מכדי להפסיד.

ראמון מאריה נרוואס, המדינאי הספרדי בן המאה ה-19, אמר פעם: "איני צריך לסלוח לאויבי, הרגתי את כולם". מאז מים רבים זרמו בנהרות, והיום – ספק רב אם יש אדם עלי אדמות שיוכל להגיד משפט שכזה. בואו לא נשלה את עצמו: אנחנו בוודאי לא נזכה לזה. ננהג בחכמה אם גם לא נבקש זאת.

מרצ היא מעוז השמאל הפוליטי האחרון בישראל, הקורא להפסיק את שפיכות הדמים, התובע להשתמש בצבא בזהירות מאופקת, מתוך שיקול הדעת – לא בחיל ולא בכוח. מרצ לבדה נותרה להשמיע את הקול שמגנה כל אלימות, מתוך הבנה שאלימות היא מעגל שאין לו סוף. לכן, מרצ היא גם היחידה, כנראה, שיש ברוחה לשים סוף למעגל הזה. לנו לא נותר אלא לתת רוח גבית.