על הפגנת האלפים בכיכר, ולמה אסור לקנות את הספין של נתניהו

 

חברות וחברים,

מה שאנחנו רואים ביומיים האחרונים הוא תוצאה של יציאה למבצע ללא מטרות של ממשלה ללא חזון וללא מנהיגות, שממשיכה להתגלגל ולגלגל את כולנו עם מבצע "צוק איתן" לסיבוב לחימה שני בעזה. 

נכון, הרקטות שנורו בשלישי אחר הצהריים לעבר יישובי עוטף עזה הן מעשה בלתי נסבל. אך מנהיגות אחראית לא יכולה לתת לטרור להכתיב את מהלכיה, ואסור היה לממשלת-ישראל להורות למשלחת הישראלית למהר ולנטוש את השיחות בקהיר.

ישראל לא צריכה לחפש תמונת ניצחון במלחמה, שכבר כולם מבינים שאי אפשר לנצח בה. נתניהו חייב להפסיק להיגרר אחרי מחרחרי המלחמה, הן בממשלה והן בחמאס, שבחודשיים האחרונים מכתיבים את צעדיה של הממשלה, העושה כל טעות אפשרית בהתנהלות שלה ורק מחזקת את כוחו ושולחת לו חבל הצלה.

"ההכתשה" ו"שיקום ההרתעה" של נתניהו מוכרת לציבור אשליה של חיסול החמאס, אך בפועל, מאז שהופרה הפסקת האש ביום שלישי ועד היום נורו למעלה מ-200 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל.

ירי הרקטות, מלמד אותנו שוב, שבמגבלות הכוח, המוסר, והלחץ הבינלאומי לא ניתן להכריע את הטרור במהלך צבאי. היום כולם מבינים, שהעדפת האופציה הכוחנית על פני האופציה המדינית לא עובדת. והדרך להביא לשקט לדרום היא באמצעות הסדרה כוללת, שתכלול את הסרת המצור, תאפשר תמריצים כלכליים ומו"מ רציני מול ממשלת האחדות הפלסטינית על בסיס "שתי מדינות לשני עמים", בגיבוי הליגה הערבית והקהילה הבינלאומית. רק מהלך מסוג זה יעניק אופק ותקווה לתושבי הדרום ולכל בני הארץ הזו.

מרצ הייתה בכיכר רבין כדי להביע הזדהות עם תושבי עוטף עזה והדרום בשבוע שעבר, ויומיים לאחר מכן השתתפנו בהפגנה הגדולה ביחד עם ארגונים נוספים במחנה השלום הישראלי. אני חייבת לומר, ששאבתי המון אופטימיות מהאלפים, שמילאו את הכיכר, שמאסו בדרך המלחמות וקראו להחליף כיוון לשלום, מתוך הבנה, שרק פתרון מדיני יביא שקט לתושבי הדרום ולישראל כולה.

אני מזמינה אתכם/ן לצפות ולקרוא את נאומו מעורר ההשראה של הסופר דויד גרוסמן – "דרושה: תכנית גדולה, מרחיקת-ראות, נדיבה".


ראש הממשלה נתניהו חשף השבוע במסיבת עיתונאים את הספין החדש שלו: "אופק מדיני חדש". בהצהרות אנחנו יודעים שביבי חזק, כולנו זוכרים את נאום בר-אילן המבטיח, אבל אף אחד לא מתכוון לקנות את הבלוף הזה.

כבר חמש שנים שלנתניהו יש צ'ק פתוח להציג ולקדם אופק מדיני, ובמקום זה הוא בחר בדרך של קיפאון, דריכה מסוכנת במקום, המתוחזקת בעזרת דחיינות, התקרבנות וסרבנות מדינית. בתשעת החודשים האחרונים, בזמן ה-"כאילו" מו"מ עם אבו מאזן, הוא בנה כאחוז טירוף בהתנחלויות, סירב להכיר ביוזמת השלום של הליגה הערבית, לא הניח מפות על השולחן, הערים קשיים והמציא תירוצים, ואז פוצץ את השיחות על רקע ההכרזה על הקמתה של ממשלת הפיוס הפלסטינית וגרר אותנו למלחמת בעזה.

בהפגנה במוצ"ש אמרתי לראש-הממשלה: "ביבי נכשלת! אתה צריך להניח את המפתחות וללכת הביתה!" צפו וקראו את הנאום המלא.

מישהו באמת מאמין שראש-ממשלה הססן ופחדן, שהמושגים "הזדמנות" ו"לקיחת סיכון" לא קיימים אצלו בלקסיקון הולך לקדם "אופק מדיני"? עם מי בדיוק? עם ליברמן או בנט?

צריך להגיד את זה לציבור בצורה ברורה: זה או כפר עזה או מיגרון, או נירים או יצהר, או כרם שלום או תפוח. לצערי, נתניהו מוכן להקריב את תושבי הדרום, כדי שלא לשלם את המחיר שיצריך מו"מ אמיתי לפינוי ההתנחלויות וקידום אופק מדיני.

ולכן, הספין החדש של נתניהו לא רק שלא יביא ביטחון ושקט לתושבי הדרום ולישראל כולה, הוא גם לא בר ביצוע. לא בגלל שאין אופק מדיני, אלא בגלל שנתניהו לא הולך להשתנות: האסטרטגיה שלו היא הישרדות, והמשך ניהול הסכסוך בעצימות כזו או אחרת, העיקר להימנע מלקבל החלטות קשות.

המציאות לא פשוטה, אבל היכולת לשנות אותה היא בידיים שלנו. כדי לחיות עם תקווה, שתנצח את כל הייאוש שמסתובב כאן בתקופה האחרונה, מה שהציבור צריך לראות באופק אלו לא ססמאות מהספינולוגים של נתניהו, אלא בחירות, כדי שנחליף כבר את הממשלה הגרועה הזו ונתקדם באמת לעבר אופק מדיני.


שלכן ושלכם,

זהבה.