כשישראל נאבקת על הדמוקרטיה ונגד הכהניזם אני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים.
מזה כ-25 שנה אני פעיל בזירה הציבורית. עבורי זו שליחות חיים. את כל חיי הקדשתי לקידום ערכי השמאל בישראל. בילדותי, גדלתי בבית בגיניסטי. אפילו הייתי חבר ליכוד. את השינוי המשמעותי עברתי כשהתגייסתי לצה"ל בשנת 1993 ושירתי באזור חברון. שם הבנתי את הקונפליקט החמור שאנחנו חיים בו. שם הבנתי שהשליטה הצבאית שלנו על העם הפלסטיני, לא רק שאיננה מוסרית, אלא היא הופכת אט אט לסיכון הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל. כשיגיע הרגע בו נאלץ לבחור בין האלמנט היהודי לדמוקרטי – שם נמצא קץ החזון הציוני.
כקצין צעיר בצה"ל מצאתי את עצמי משתתף בהפגנת השמאל הראשונה שלי – הפגנת השלום הגדולה ב 4/11/1995. מבחינתי, רצח רבין הוא שבר אישי ולא רק לאומי, כי הוא האיש שהוכיח לי שיש פתרון. הרצח שלו גרם לי להקדיש את חיי לקידום השלום.
כסטודנט באוניברסיטה, הקמתי תנועת סטודנטים ארצית למען השלום, תנועה שעסקה במפגשים עם סטודנטים פלסטינים. הובלתי מחאה נגד עצירת הסכם אוסלו בממשלת נתניהו הראשונה. לאחר מכן הפכתי ליועצו הקרוב של מנהיג השלום יוסי ביילין, וזכיתי להיות חבר בצוות המו"מ המצומצם, שהפך לימים ליוזמת ז'נבה. קרוב ל-20 שנה שאני פעיל בתנועת מרצ, זכיתי לשמש בתפקיד יו"ר צעירי מרצ, כיו"ר נשיאות ועידת המפלגה וכיום אני משמש כיו"ר הנהלת מרצ.
יסדתי ועמדתי בראש נציגות בצלם בארה"ב, יסדתי את "החזית להגנת הדמוקרטיה", הייתי חבר בהנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל. כיום אני משמש כיו"ר מרכז הרצל, כנציג התנועה. רבים מכם מכירים אותי מהתקשורת כלוחם השמאלני בפאנלים השונים. אני גאה להיות מהקולות הבולטים של השמאל בכלל ושל מרצ בפרט בזירה הציבורית והתקשורתית.
במאבק על הדמוקרטיה הישראלית, אל מול הכהניזם שהרים את הראש, החלטתי שאני חייב לקחת אחריות ולהיכנס לזירה.
העבר שלי כאיש ימין, הרקע שלי ואורח החיים המסורתי שלי הפכו אותי לקול שמאל בועט וייחודי. אחד שיודע להיאבק על דרכו של השמאל וכזה שמקבל הערכה ותמיכה גם בקרב קהלים שלא נמנים על מצביעיה הקלאסיים של מרצ.
חבריי היקרים, זה הזמן להרחיב את גבולות השבט. עלינו להגדיל את מעגלי התמיכה וזה מתחיל בבחירה בנציגים שיכולים לחבר לדרכה האידאולוגית של מרצ קהלים נוספים, כאלו שמקומם אצלנו אך הם עדיין לא נמצאים איתנו – אני יודע לעשות זאת.
יחד נוביל את השינוי.
שלכם, אורי.